"זה לבגרות?" - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 65

"זה לבגרות?"

בימת דיון

אלי שבדרון
מכללת אמונה, ירושלים
טכניקה מעורבת על נייר

רחל הימן

מלמדת ספרות ותיאטרון בתיכון האזורי המקיף בגבעת ברנר. כותבת לבני נוער ולמבוגרים. ספריה "לגופה של אהבה" ו"אין נסיכים בנתניה" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.
כתבה סיפורים ומסות פורסמו באנתולוגיות שונות ובכתבי עת ("עיתון 77", "מאזניים", "קשת החדשה", "פטל", "אלכסון", "השילוח", "המוסך", "סלונט" ועוד).

rachel.heimann28@gmail.com
לימודי ספרות בחטיבה העליונה נתפסים אצל רבים מהתלמידים, ההורים ואף קובעי מדיניות כסרח עודף לעולם שאבד עליו הכלח, כאילוץ מטריד בדרך לתעודת בגרות מלאה. ואף על פי כן, הספרות היא עדיין חלק ממקצועות הליבה. האם היא רק עלה תאנה המסתיר את ערוותו של "עם הספר"?

מה לא נאמר, נכתב, צוטט ואף הומצא על שיעורי הספרות בבית הספר התיכון? לאורך השנים חבטו במקצוע תלמידים, בוגרים ואף לא מעט יוצרים. במורים הוטחה אשמת אי-הקריאה של הדור הצעיר, הבורות, הכתיבה העילגת והשפה הדלה. לימודי ספרות בחטיבה העליונה נתפסים אצל רבים מהתלמידים, ההורים ואף קובעי מדיניות כסרח עודף לעולם שאבד עליו הכלח, כאילוץ מטריד בדרך לתעודת בגרות מלאה.

לפני ימים אחדים הגיעה אליי ברשת אנקדוטה על סופר עברי שעזר לנכדתו, כתב עימה עבודה בספרות על אחד מסיפוריו וקיבל למרבה הפליאה את הציון שמונים... המסקנה ברורה – המקצוע מיותר ובמובן מסוים שרלטני.

ואף על פי כן, הספרות היא עדיין חלק ממקצועות הליבה. האם היא רק עלה תאנה המסתיר את ערוותו של "עם הספר"?

הבדיחה היא כמובן על חשבון הוראת הספרות זו המתיימרת לכאורה לפענח את היצירה ו"לדעת" מה שיוצרה לא יודע. אגב את הקישור לידיעה קיבלתי ממי שלימדתי אותו ספרות לפני שלושים שנה.

אני מתייחסת במסה זו ללימודי החובה בלבד.

עצם קיומו של שיעור ספרות במתכונת הכיתתית המקובלת יוצא נגד המהות הראשונית של הטקסט הספרותי - המפגש האינטימי בין טקסט לקורא. צעד ראשון בדרך לשינוי הוא לחזור או "למתג" את הספרות כאומנות. הספרות היא קודם כול אומנות. יש להפסיק לשייך ולהגדיר אותה כאחד מהמקצועות רבי המלל.

מצבם של לימודי הספרות תואם מגמות בחברה הישראלית והמערבית. תהליך חילופי האליטות שאנו עדים לו, המביא למרכז התרבות את הידוענים, אושיות האינסטגרם, היוטיוברים או סתם מי שעשה כסף – תורם לכך שסופרים ומשוררים נדחקים לשפל ההערכה. צמצום הלומדים במדעי הרוח באקדמיה, ירידת קרנם של כתבי העת הספרותיים והמשבר בהוצאות הספרים אינם מאפשרים אופק למידה או עשייה ספרותית שהשלכותיה על הלומדים והמלמדים בתיכון ניכרות היטב. אם לימודי מתמטיקה, פיזיקה, מחשבים - הם תחילתו של מסלול היי-טקיסטי מוערך, לאן יובילו לימודי הספרות את הלומד?

בעולם שבו אמל"ק היא תגובה לגיטימית ומחקרים מצביעים על כך שמידת הקשב קטנה מדור לדור, מורה לספרות צריך ללהטט ולקסום קסמים כדי למשוך תשומת לב תלמידיו ליצירה. הוא יחפש דרכים לגוון להפתיע, לשלב אומנויות חזותיות ואחרות - העיקר שלא ייפלו חלילה לשעמום, כלומר למפגש שקט עם דף שמודפסות עליו מילים.

בשלושים וחמש השנים שבהן אני מלמדת אני רואה היטב כיצד מורים ותלמידים השתנו. טקסטים, שפעם נלמדו במסגרת שיעורי ספרות, פינו מקום לאחרים. אך מערך שיעורי הספרות לא השתנה. בכל שיעור ספרות יש שלושה משתתפים: מורה, תלמידים וטקסט ספרותי. המורה והטקסט יחידים הם ואילו התלמידים – רבים.

בכך, תאמרו, לא שונים לימודי הספרות ממקצועות אחרים בבית הספר הציבורי. אלא שבלימודי ספרות העניין הוא מעבר לתנאים לימודיים "טכניים". עצם קיומו של שיעור ספרות במתכונת הכיתתית המקובלת יוצא נגד המהות הראשונית של הטקסט הספרותי - המפגש האינטימי בין טקסט לקורא.

במטרה "לחבר" את הנערים והנערות לטקסט, המורה מפתח דיון בנושאים העולים מהיצירה. היצירה "מתניעה" לדיון קבוצתי ערכי, חברתי, תרבותי, היסטורי ועוד. נראה כי שיעור ספרות, שבמרכזו יצירת אומנות נוהג כמו שיעור שטקסט לא אומנותי במרכזו (למשל פילוסופיה או חינוך). תפיסה זו הנמצאת שנים רבות בבסיס פרקטיקת ההוראה של תחום הדעת מעוררת בי אי-נחת.

אני כותבת מתוך דאגה למצב החינוך הציבורי בכלל וללימודי הספרות בפרט. בבסיס הדיון העוסק במקומם ובנחיצותם של לימודי הספרות בתיכון בזרם הממלכתי אציב שלושה עקרונות מתווי דרך:

העיקרון הראשון מניח כי הספרות היא האומנות היחידה שעדיין נלמדת בחטיבה העליונה במסגרת לימודי חובה.

העיקרון השני קובע כי הספרות, וודאי זו הנלמדת בבית הספר הממלכתי, היא חלק מהותי מהאתיקה החילונית ההומניסטית.

העיקרון השלישי מצביע על תרומת הספרות למיומנות הלומד. במיוחד בפיתוח הדמיון, אבי כל יצירה (גם טכנולוגית).

מתוך שלוש הנחות בסיס אלו נוכל לחשב מסלול מחדש, להציב דרכי הוראה למידה וכמובן הערכה הולמות.

"זה לבגרות?" יברר התלמיד הסביר. "את שולחת לנו את המצגת?" -  בקשה המחליפה בשנים האחרונות את "תכתיבי לנו". שאלות אלו מעמידות באופן ברור את ההצלחה בבחינת הבגרות לפני הלמידה. תאמרו המצב זהה למקצועות לימוד אחרים ואענה כי אין זה מדויק. אני רואה היטב כיצד במקצועות אומנותיים הנלמדים בחטיבה העליונה תופסים חדוות היצירה, הגילוי הפרשנות האישית, הביצוע והלמידה האקטיבית את מקום השינון, הזיכרון והפסיביות.3

צעד ראשון בדרך לשינוי הוא לחזור או "למתג" את הספרות כאומנות. הספרות היא קודם כול אומנות. יש להפסיק לשייך ולהגדיר אותה כאחד מהמקצועות רבי המלל. זה לא העיקר בה. והשם "רב מלל" ממש מעורר חשק ללמידה...

אם נתאר את המדיום הספרותי כציר, נראה כי מילה שמצד אחד נכתבת, מצד שני נקראת. כלומר, לימודי הספרות חייבים לפני כל דיון כיתתי לכלול פרקטיקות של קריאה ושל כתיבה.

פיתוח מיומנות הקריאה חייב להיות בבסיס לימוד הספרות. יש לחזור ולקרוא כל יצירה בכיתה. תוכניות הלימוד ממליצות על קריאה קולית. לדעתי יש להקדיש זמן בכל שיעור דווקא לקריאה שקטה. קריאה כזו תאפשר לנו לראות למי מהתלמידים יש קושי ובמידת האפשר לסייע (באופן פרטני ומקצועי). תרגול עקבי של מיומנות קריאה שקטה ישים דגש על יכולת הבנה של טקסט ועל יצירת פרשנות אישית מסתברת. קריאה שקטה כי יש יותר מדי רעש בבית הספר, קריאה שקטה כי זו מהות המדיום הספרותי הכתוב, כי כך נפתח הרגלי למידה עצמאית, שכולנו כמהים אליה4 .

הערכה של מיומנות הקריאה חייבת להיות לאורך הלמידה, אך גם בבחינה המסכמת, כלומר בבחינת הבגרות בספרות. הערכת התלמיד היום, במיוחד הערכת ה"קצה", מתמקדת בעיקר בידע שלו בקורפוס היצירות שנלמדו, בפרשנות היצירות כפי שהציגה אותה המורה בכיתה או מחוברת ההכנה לבחינת הבגרות. הערכה זו מקעקעת את הבנת חשיבות המקצוע כמדיום אומנותי. כל ההכרזות היפות של חולמי תוכניות הלימודים מתנפצות כשההערכה בסיום התהליך כמעט ואינה תומכת בהן.

מבחן הבנת הנקרא (unseen), הבוחן יכולת קריאה ופרשנות, נדחק לשוליים כנראה בגלל מחשבה שהוא עלול "להכשיל" תלמידים. במקום להתמודד עם הבעיה, לחשוב על דרכי הוראה, שינו את צורת המדידה. תופעה זו מוכרת לצערי בעוד תחומים לימודיים. ההצלחה בבחינה קודמה על חשבון הלמידה.

אני מלמדת בתיכון גם את מקצוע התאטרון. גם הוא מקצוע אומנותי וגם בו יש בחינת בגרות, בחינה בהפקה במתכונת PBL. לא פעם אני שומעת מתלמידים שהציון ממש אינו מעניין אותם. זהו מקצוע בחירה אך נראה שניתן ללמוד ממנו, מהמחול מהמוזיקה ומהאומנות וליישם בהוראת והערכת הספרות.

תלמידים עם לקויות שונות המתקשים לקרוא יאזינו במהלך השיעור להקלטה של היצירה או יקראו בפורמט המותאם להם כולל עיבוד מתאים של היצירה.

מיומנות הכתיבה שמתרגלים כיום בשיעורי הספרות בתיכון, היא כתיבת תשובה לבחינת הבגרות. בעיניי יש לתרגל פרקטיקות כתיבה שונות ולאפשר כמובן גם להיבחן עליהן. אפשר לתרגל כתיבה בדיונית, לירית, אפית, דרמטית או כתיבה מסאית.

אולי תאמרו 'אינך מדייקת', הרי יש חלק בתוכנית הלימודים העוסק ב"ספרי קריאה", שם מתרגל התלמיד קריאה ופרשנות עצמאית. אולם הקריאה הזו, אם היא מתקיימת, מוערכת באופן חלופי, בית-ספרי. תלמידים מתבקשים לקרוא ספר מחוץ למהלך השיעור, עורכים יומן קריאה, מציגים משהו, מציירים משהו. חלקם קוראים תקציר או צופים בסרט שנעשה בעקבות הספר. מעט מדי זמן למידה ומחשבה מוקדש  לספרי הקריאה. מצוקת השעות וחרב הבחינה המונפת מעל ראשי הלומדים והמלמדים מביאות להתמקדות רק בחומרי הבחינה החיצונית.

בלימודי הספרות עלינו אם כן לחזור לבסיס ובמהלך השיעורים להקנות לתלמידים את פעולת הקריאה. המינון החדש של שיעורי הספרות יעודד תרבות למידה אחרת. נכון, זה יקח זמן, זה ייראה משונה או אפילו ירתיע. תלמידים יושבים וקוראים בשקט - זה שיעור? הרי כמורים הורגלנו לדבר, לקיים דיון, בשביל זה משלמים לנו...

אם הספרות היא מקצוע אומנותי, יש לשלב חלק התנסותי הן בלימוד הן בהערכה. מיומנות הכתיבה שמתרגלים כיום בשיעורי הספרות בתיכון, היא כתיבת תשובה לבחינת הבגרות. בעיניי יש לתרגל פרקטיקות כתיבה שונות ולאפשר כמובן גם להיבחן עליהן.

אני מציעה, כחלק מהלמידה וההערכה בספרות, לתרגל כתיבה בדיונית, לירית, אפית, דרמטית או כתיבה מסאית. בקיץ תשע"ט השתתפתי בסדנה המעודדת כתיבה בשיעורי ספרות.5 במהלך שיעור ניתן לכתוב בהרבה אופנים, החל מדפים אישיים וכלה בכתיבת עמדה כלפי דמות או יוצר. ניתן לקיים שיעור רק בכתיבה. ההתעקשות על כתיבה ולא על מענה בעל-פה אומנם אינה פשוטה. אולם משעה שנעשתה להרגל כיתתי היא תורמת לאווירה, להקשבה, לאחריות כלפי מה שאני אומר, לסוג של שקט וגם ליצירה של אופן למידה אחר, מיוחד, בשיעור ספרות.

יש שיגידו שהפן האומנותי ההתנסותי של לימודי הספרות בא לידי ביטוי במסגרות הערכה בית-ספרית. אלא שרוב הפרויקטים בהערכה חלופית, המוגשים למורה לספרות, גולשים לאומנויות אחרות (עיצוב כרזה, עטיפה, סרטון, פסל ועוד) ומציבים בפני המורה התמודדות עם הערכה בתחום שאינו תחום הידע שלו. הלמידה וההערכה, גם זו ההתנסותית, חייבות בעיניי להיות בתחום הדעת, כלומר בכתיבה. החוגים לספרות באוניברסיטאות השכילו להוסיף בעשור האחרון למידה אומנותית – סדנאות כתיבה ופיתוח מיומנויות ספרותיות כחלק מהלימודים לקראת תואר. גם בבית הספר התיכון יש לפתח מיומנות זו כחלק מהלימוד. לספקנים אומר כי ניתן ליצור מחוון בכתיבה יוצרת6 ולאפשר מתן ציון בדיוק כמו שנערכת בחינה ביצירת תוצר אומנותי במקצועות התיאטרון, האומנות והמחול.

ייתכן שתאמרו כי תרגול כתיבה כחלק מרכזי בשיעורי ספרות בתנאים הנוכחיים של בתי הספר הוא משימה בלתי אפשרית. אחד מהגורמים המרכזיים לירידת קרנו של המקצוע בבית הספר התיכון הוא ללא ספק שחיקת מורי מקצועות "רבי המלל". משרד החינוך מקצה לכל תלמיד שעתיים שבועיות ללימוד ספרות במהלך החטיבה העליונה. מורה לספרות נאלץ ללמד כיתות רבות כדי להשלים את משרתו. הספרות נלמדת בכיתות אם, שהן לרוב הטרוגניות ועמוסות בתלמידים. תנאים אלה מקטינים את האפשרות לתרגל, לעבוד בטיוטות מרובות ובעוד אסטרטגיות שמשפרות את מיומנות הכתיבה. אני לא מבקשת להוסיף עבודה למורה, אני מציעה בשלב ראשון שינוי של אופי השאלות. במקום שאלה על תימה או אמצעי עיצוב בואו ניתן להם לחבר סיפור קצר עם שלושה מאפיינים של היצירה, לנסח אקספוזיציה בהשראת הסיפור, לכתוב מאמר קצר על הסיפור שבו ישולבו חמש עובדות, ארבעה תיאורים, שלושה ענייני פרשנות, ושני ביטויים של עמדה אישית.7

בחינת הבגרות בספרות צריכה לכלול שלושה חלקים: החלק הראשון יהיה הבנת הנקרא, השני יתמקד בידע ביצירות שנלמדו (על כך ארחיב בהמשך), ובשלישי התלמיד יתבקש לכתוב. כך תבדוק הבחינה באופן אמיתי ומעמיק קריאה והבנה הן ברמת הפשט והן ברמות גבוהות יותר. ברגע שיוחלט כי זו הבחינה, ישתנה אופי הלמידה ומניה וביה יעלה קרנו של המקצוע.

לאומנות הספרות יש חלק משמעותי בתפיסת עולם חילונית הומניסטית, הרואה במרכזה את האדם על מגוון יכולותיו. דרך המפגש הספרותי תלמיד עשוי לבנות את השקפת עולמו, לחזק אותה או לפנות לדרך משלו השונה מזו המקובלת בסביבתו. בעולם שבו אין סל שעות הוראה מצומצם, יפגשו התלמידים דרך היצירות הנלמדות תרבויות, תקופות, ערכים מגוונים ושונים שמהם ילמדו על עולמם כאן ועכשיו. במצב פחות אופטימלי יש לחזור ולחשוב היטב על כל יצירה שבחרנו או אולצנו ללמד.

אני מתבוננת בעקרונותיו של החינוך הממלכתי, שבמסגרתו אני מלמדת, כפי שנוסחו עוד בתשי"ג. קריאת מטרותיו מבהירה היטב מדוע נשארה הספרות חלק ממקצועות הליבה. היצירות משרתות בחלקן אג'נדות לאומיות, חינוכיות ותרבותיות. תורמות לעיצוב בוגר אוהב עמו וארצו, מנחילות את תודעת זכר השואה והגבורה, מלמדות את המורשת היהודית והמסורת היהודית. לפעמים נדמה לי שהספרות כמקצוע מתרכזת במיוחד במטרות אלו ושוכחת את המטרות האחרות עליהן הוצהר בחוק החינוך הממלכתי.

האם אנחנו מקדישים זמן כדי "לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כישרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות"? האם אופן הלימוד שלנו אכן תורם "לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים"?8 הספרות כאומנות עשויה לקדם שני סעיפים אלה. אך האם זה קורה בפועל? מורים ינועו עכשיו באי-נחת.

כדי להבין מה מעכב אותנו בהשגת מטרות אלו דרך הוראת הספרות אני רוצה להצביע על החסר. אני רוצה לטעון כי לחינוך הממלכתי, בניגוד לזרם החינוך הממלכתי דתי, חסר בהגדרתו מאפיין נוסף - המאפיין החילוני. במילים ברורות: כמו שיש חמ"ד צריך להיות חמ"ח. לא אכנס כאן לדיון מרחיב בעניין, אך אציין כי חילוניות היא לא רק אי-קבלת אורח חיים דתי. אולי, אם נרצה להתלות באילן ספרותי גבוה נקרא מעתה לחינוך הממלכתי "חינוך ממלכתי חלוני" (מלשון חלון) כפי שביאליק וארי אלון בעקבותיו מכנים את התפיסה החילונית.9

בזרם הממלכתי (החילוני) יש לשקול היטב מה אנחנו מכניסים לתוכנית הלימודים בספרות. עלינו להציג תפיסות שונות, עולמות שונים לפתוח חלונות ויחד עם זאת עלינו לתת צידה רוחנית ללומדים אצלנו. בסד השעות הצר ממילא יש לתת עדיפות ליצירות ספרות המקדמות ומפתחות השקפת עולם פלורליסטית חילונית והומניסטית ולהפסיק עם מדיניות ה"סיפור השלם"10 או ה"טעימה" מכל ז'אנר ומכל תקופה, לא כי אין זה חשוב, אלא כי תפסת מרובה - מה תפסת?

אני שואלת, האם יש בקורפוס היצירות שהמורה בוחר מתוך תוכנית הלימודים אפשרות להציג ולבסס את תפיסת העולם החילונית? בדיקה שטחית של תוכנית הלימודים בספרות בחמ"ד  מעלה כי שם יש מודעות ליכולת של הספרות לבסס השקפת עולם (או לסכן אחת כזו). בפרק העוסק בדרמה העולמית (פרק חובה גם בממלכתי וגם בממלכתי דתי) אין אפשרות בחמ"ד ללמד את "אדיפוס המלך." מחזה זה, בניגוד ל"אנטיגונה", אינו מתאים לתפיסת העולם הדתית, לכן הוא לא יהיה שם. האם קורפוס היצירות שאנחנו כמורים בזרם הממלכתי בוחרים ללמד מצליח לספק צידה רוחנית ערכית חילונית לתלמידנו? האם בבחירת המורה מה ללמד וגם איך ללמד יש בכלל מחשבה בעניין זה?

אדגים דבריי: בבחירת היצירות הנלמדות אך גם באופן הלימוד שלהן האם אנחנו מעודדים רגש או רגשנות? איזו תפיסת עולם גלויה או מובלעת אנחנו מקדמים דרך הלימוד?

"מכשירי כתיבה", המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית בירושלים.

למשל כתיבה בעקבות סגנון מסוים בעקבות יוצר מסוים. ההמצאה והחידוש אינם צריכים להיות במרכז ההערכה, אלא דווקא היכולת לכתוב בעקבות יוצר, יצירה, ז'אנר.

כלומר לא תהיה שאלה תמטית אלא הנחיית כתיבה. לא פשוט אבל מלמד.

חוק חינוך ממלכתי  תשי"ג סעיפים 5 ו 7

אלון, ארי. האומנם חלום ושברו? יהדות חילונית על פי ביאליק, בינה, מאי 2019

אינני מתייחסת רק לעניין המזרחי כאן אלא לתפיסה שצריך לתת טעימה מכל דבר בלימודי הספרות. קצת קודש, קצת חול, קצת מחצית ראשונה, קצת מחצית שנייה, קצת נשים, קצת גברים, קצת מזה וקצת מזה...

תוכניות הלימוד ממליצות על קריאה קולית. לדעתי יש להקדיש זמן בכל שיעור דווקא לקריאה שקטה. קריאה כזו תאפשר לנו לראות למי מהתלמידים יש קושי ובמידת האפשר לסייע (באופן פרטני ומקצועי). תרגול עקבי של מיומנות קריאה שקטה ישים דגש על יכולת הבנה של טקסט ועל יצירת פרשנות אישית מסתברת.

בעולם שבו אנחנו חיים יש לצערי מקום של כבוד לא לרגש אלא לרגשנות. האם אנחנו בבחירות שלנו (ביצירות ובפדגוגיה) משתפים פעולה עם הקו הזה? האם אנחנו מצליחים לייצר חוויה קצת אחרת דרך לימוד הספרות? ומה הקשר בין זה לבין התפיסה החילונית?

אני חושבת כי הרגשנות מסמאת את התבונה, מכניסה אותנו לעדר, מכוונת אותנו לתגובה "מהבטן" מבלי יכולת לראות מורכבות וודאי מבלי יכולת לזהות מניפולציות הנעשות עלינו. הרגשנות היא כלי סמכותני. ההפחדה למשל שהיא סוג של רגשנות, היא כלי בידי שליטים.

פיתוח הרגש באופן מורכב ולא פשטני לצד פיתוח אינטלקטואלי יכול להיעשות על ידי צריכה נבונה של אומנות.

שיקול נוסף חשוב בעיני בבחירת יצירה חייב להיות היכולת שלה לגרום לתלמידים רצון להיחשף לעוד יצירות. בפרק השירה שבתוכנית הקיימת, הפרק הבעייתי בעיניי, אני תוהה באשר לנחיצות בלימוד ארבעה שירים מימי הביניים. החובה ללמד יצירות אלו בני נוער חילוניים או מסורתיים היא חובה שלא ערך ספרותי או צידה לדרך נמצאת בבסיסה (שהרי הלימוד לא מאפשר באמת העמקה והבנה של התרבות שהצמיחה שירים נהדרים אלה) אלא משהו אחר. "מס תרבות" אקרא לו. ואוי למי שיעז לצאת בגלוי ולומר, 'הוציאו שיר זה או אחר מתוכנית הלימודים המחייבת'.11

בתקופת הנעורים ובלימוד "אחר", אם אפשר לכנות זאת כך, התלמידים בונים לעצמם את מדף הספרים שילווה אותם לאורך כל החיים. אני שואלת את עצמי האם מהמדף שנבנה בתיכון (מהיצירות הנלמדות) עשויה לצמוח כוננית? ספרייה?

בואו נדבר בגלוי על יכולת הבחירה של המורה. מי למעשה קובע מה ילמדו התלמידים? איזו יצירה תונח על המדף? האם זה רכז הספרות? המנהל האדמיניסטרטיבי? ועד ההורים? יפה מאוד שאת או אתה רוצים ללמד יצירה זו או אחרת אבל רק לפני שנה הכנו חוברת עם היצירות הנלמדות. היצירה מעניינת אותך? יופי אבל מה עם ההצלחה בבחינה? האם קל לענות על שאלה העוסקת בה? האם אפשר ללמד אותה במספר השיעורים העומד לרשותך?

ועדיין לא הזכרתי התערבות של שר זה או אחר, התערבות הורים, מפקחים או מנהלים. בסופו של יום הבחירה של המורה בשטח מוגבלת הן בגלל עניינים טכניים או פרוצדורליים, הן בגלל מבנה הבחינה והן בגלל עניינים "מהותיים" או בואו נקרא להם בשמם הנכון פוליטיים, שלא לומר מפלגתיים.12

גרהם גרין היטיב להסביר את תפקיד מדף הספרים בחיי האדם והתמקד בגיל החניכה: "חייו של אדם, כך נדמה לי לפעמים, מעוצבים על ידי ספרים יותר מאשר על ידי בני אדם: מן הספרים לומד האדם מכלי שני על האהבה ועל הייסורים. אפילו אם משחק מזלנו ואנו מוצאים את האהבה, הרי זה משום שהספרים שקראנו הובילו אותנו לכך, ואם אני לא ידעתי מעודי אהבה מהי, אולי אין זה אלא משום שספרייתו של אבי לא הכילה את הספרים הנכונים.13

יש לתת לכל מורה להכין את מדף יצירות שהוא רוצה להעניק, ללמד את תלמידיו. יצירות שתאפשרנה פיתוח מיומנות קריאה פרשנית, יצירות שתגרנה את הדמיון ותהוונה גם עוגן רוחני. המורה, תוך שיתוף ודיאלוג עם הפיקוח, יחליט מתוך הכרות עם כתתו מה וכמה יצירות תלמדנה בכיתה. יש מורים שילמדו יצירה אחת לאורך כל השנה ודרכה ירכוש התלמיד את אהבת הספרות ויש שיבחרו לתת טעימה מגוונת יותר. מורה לספרות טוב הוא בעצמו צרכן ספרות פעיל. הוא, כך אני מאמינה, יידע לבחור נכון. ולכל מעקמי השפתיים ומקמטי המצח אומר - סמכו קצת על המורים.

במערכת החינוך הממלכתית אני שומעת לא מעט הורים המבקשים מהילדים להשקיע את עיקר מרצם וזמנם במקצועות מדעיים ראליים שלכאורה יכינו אותם היטב לחיים. לעיתים קרובות ניתן לראות כיצד הם מבטאים זלזול במקצועות ההומניים והאומנותיים, בעקיפין וגם ישירות. הקולות הללו עולים למעשה גם ממסדרונות משרד החינוך. נדמה לי כי חוסר החלטה לגבי מהו תפקיד בית הספר, וודאי זה הממלכתי, נמצא בבסיס היחס הזה.14

מרבים לדבר על אידאל הלומד העצמאי, זה המותאם למאה ה-21. המורכבות של הטקסט הספרותי מביאה לידי תרגול למידה עצמאית. הספרות תובעת עשייה אקטיבית מצד התלמיד הקורא. היא "מכריחה אותו" לתרום את חלקו למען קיום היצירה (אלא אם כן נבוא אנחנו כמורים ו"נקיים" אותה עבורו...). למידה של ספרות, למידה נכונה למעשה, אינה יכולה אף פעם להיות למידה פסיבית!

על השאלה "מה ייצא לי מלימודי ספרות?" נוכל להשיב כי הספרות מתרגלת בנו את היכולת לחשוב בראשו ומראשו של האחר. זוהי ללא ספק יכולת הכרחית למי שמתעתד לשווק משהו לאחר, לטפל בו, לייצר מודל כלכלי ועוד.

אומנות הספרות מפתחת יכולת הסמלה ברמה גבוהה. מפתחת את הכושר להבין את החבוי, המתחפש, הנסתר הן ברמה האישית הן ברמה החברתית ציבורית ותקשורתית. זו יכולת הכרחית לביטחוננו, לקיומנו כחברה וכפרטים משמעותיים בתוכה. אנחנו, המוצפים בלא מעט שקרים וחצאי אמיתות, חייבים להיות מסוגלים לזהות מניפולציות רטוריות ואחרות.

הספרות אמורה לחדד בתלמיד את יכולת הפרשנות. יכולת זו חשובה לחייו של אדם בוגר הנדרש ללמוד "לקרוא" את המתרחש סביבו, להבינו, לעבדו ולבחור לפעול בהלימה.

אם נחזיר לכיתה את המפגש הראשוני בין היצירה לקורא, את המפגש האינטימי, את הקריאה השקטה נאמן את תלמידינו במצרך הכל כך חשוב לחיים – נאמן אותם בפעולת ההקשבה הקודמת לכל פרשנות.

חשיפה לספרות מעשירה את שפת הלומד ומפתחת את היכולת הרטורית. בואו נחזור ונזכיר לתלמידים כי שפה היא אחד מאופני הביטוי של האני. היכולת לראות את הדקויות של החשיבה של הרגש ואפילו של הפעולה תלויה מן הסתם באפשרות לתת לזה צורה. צורה של דיבור או כתיבה. ועדיין לא דיברתי על היכולת "לשחק" במילים - זו שיוצרת עבורנו לא פעם את המציאות.

בבואי לדבר על התרומה של לימודי ספרות לתלמיד אני רוצה להדגיש כי הספרות מפתחת את העולם הרגשי ויותר מכך את החוסן הרגשי, מצרך שיותר ויותר מזהירים מפני התדלדלותו בקרב הצעירים. אפשר להתייחס אליה בצורה מטפורית כאל חיסון. כמו שבחיסון מוזרקים לגוף האדם חיידקים מוחלשים או מומתים המעודדים את מערכות גופו לפתח נוגדנים אליהם כדי שאם חלילה ייחשף למחלה ידעו אלה לפעול, כך מחסנות אותנו האומנות והספרות בראשה מ"מחלות" רגשיות חברתיות תרבותיות ואחרות.

והחשוב מכול: הספרות מפתחת את יכולת הדמיון. כולם מבינים היטב את הצורך בחדר כושר כדי לחזק את השרירים ולטפח סיבולת לב ריאה. כולם מבינים כי עיסוק בדברים חדשים מאתגר את המוח ומפתח אותו, אך משום מה את הדמיון מזניחים הן במהלך לימודי התיכון הן אחר כך. למעשה פיתוח הדמיון אינו מופיע בין מטרות תוכניות הלימודים הקיימות. וזה מוזר, מאוד מוזר.

לדמיון יש חלק משמעותי בחיים. למעשה הוא אבי ההמצאה. את הדמיון ניתן לשכלל, לאמן על ידי הקריאה הספרותית, זו המפרשת ומחייה במוח הקולט עולם של סימנים והופכת אותו לעולם של צבע, חומר, צורה, תנועה ועוד. בניגוד לצפייה במדיום הקולנועי ש"סוגרת" ברוב הסגנונות את הדמיון מושכת את הפענוח בכיוון אחד מסוים פסיבי, היצירה המילולית הנקראת מחייבת את שיתוף הפעולה הפעיל של הקולט. בעולם שבו זיהוי הצורך הבא, הפלגה דמיונית ויצירת סיפור מובילים להמצאה חדשה, מיותר לחזור ולומר עד כמה כושר זה נחוץ.

ועל חוויה כבר דיברנו?

האדם בחברה שאנו חיים בה צורך חוויות כחלק מתרבות הפנאי. הספרות פותחת אפיק נוסף לחוויה שהיא עתיקה כמעט כימי אנוש ועם זאת חדשה ומתחדשת. חוויה שהיא רגשית אך גם אינטלקטואלית, חוויה המבקשת מעט מאוד כדי להתקיים.

הספרות לכל אורך ההיסטוריה של התרבות היא שקר שמטרתו לחשוף אמת אנושית על האדם; ככזו היא פורעת אך גם מנחמת, מצחיקה ומרגשת, מדרבנת ומשקיטה.

אז כן, תלמידים ותלמידות יקרים, הורים, מורים, מפקחים, חוקרים, שרים, כן המקצוע הזה, השיר, הסיפור, הדרמה, הרומן - כן, זה לבגרות.

 

אני רוצה להודות לצוות הספרות בתיכון האזורי המקיף בגבעת ברנר על הקריאה, על ההערות ובמיוחד על האפשרות שנתתם לי ללמוד מכל אחת ואחד מכם.

ורק כדי להבהיר שעמדה זו לא באה מתוך בורות בתחום אלא דווקא בגלל אהבה לשירת ימי הביניים, אני מציעה את הצעתי. בעברי הייתי אחת מעוזרות המחקר של פרופ' עזרא פליישר, למדתי באהבה רבה פיוט ארצישראלי קדום, עסקתי בשירת ימי הביניים – אך למדתי זאת בתוך הקשר רחב שלתלמיד חילוני ואף מסורתי אין. לו היו שעות נוספות אני בטוחה שאפשר היה לחבר באופן משמעותי את התלמיד בהווה ליוצרי עבר אלה. כיום רובנו מלמדים שלושה שירי חול ושיר קודש אחד - רק כדי לצאת ידי חובה או כדי להראות שהנה אנחנו חושפים את התלמיד למסורת ישראל סבא. ולטוענים כי בחירה זו נועדה למסור ידע: האם באמת אני מעניקה ידע כשאני מלמדת טקסט ספרותי מימי הביניים בלי קשר לתוכנית הלימודים בהיסטוריה?

אני זוכרת היטב את פולמוס "גדר חיה" של דורית רבינאן. בעיניי היה זה קו שהראה לכולנו היטב כי גם בבתי הספר הממלכתיים שולטת האג'נדה הדתית לאומית ולא, לא בגלל התימה אלא בגלל ההנחה שלמרות שהם אומרים שיש בתוכנית פתיחות לדון בערכים - אין. ועדת מקצוע חשבה שיש מקום להכניס את הספר לבחירה והפקידות או המפקחת על האשכול ובעקבותיה השר חשבו שלא. ואז הבהירו שזה אפשרי אבל... שר אחר הכניס בתקופת כהונתו לתוכנית כמה משירי מחמוד דרוויש. האם השיקול האומנותי עמד לנגד עיניו?

גרהם גרין, מסעותי עם דודתי. עם עובד 1971, עמ' 222

אני כותבת את המסה בימי הסגר והבידוד עקב התפרצות מחלת הקורונה. השיח התקשורתי והרשתי בעד או נגד הלמידה המקוונת מצביע בעיני יותר מתמיד על בלבול במטרת בית הספר. אם לגבי בית הספר היסודי ואף חטיבת הביניים ניתן לטעון שהם סוג של שמרטף לצורך הפעלת המשק מה תפקידה של החטיבה העליונה?

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט