בעולם שבו אנחנו חיים יש לצערי מקום של כבוד לא לרגש אלא לרגשנות. האם אנחנו בבחירות שלנו (ביצירות ובפדגוגיה) משתפים פעולה עם הקו הזה? האם אנחנו מצליחים לייצר חוויה קצת אחרת דרך לימוד הספרות? ומה הקשר בין זה לבין התפיסה החילונית?
אני חושבת כי הרגשנות מסמאת את התבונה, מכניסה אותנו לעדר, מכוונת אותנו לתגובה "מהבטן" מבלי יכולת לראות מורכבות וודאי מבלי יכולת לזהות מניפולציות הנעשות עלינו. הרגשנות היא כלי סמכותני. ההפחדה למשל שהיא סוג של רגשנות, היא כלי בידי שליטים.
פיתוח הרגש באופן מורכב ולא פשטני לצד פיתוח אינטלקטואלי יכול להיעשות על ידי צריכה נבונה של אומנות.
שיקול נוסף חשוב בעיני בבחירת יצירה חייב להיות היכולת שלה לגרום לתלמידים רצון להיחשף לעוד יצירות. בפרק השירה שבתוכנית הקיימת, הפרק הבעייתי בעיניי, אני תוהה באשר לנחיצות בלימוד ארבעה שירים מימי הביניים. החובה ללמד יצירות אלו בני נוער חילוניים או מסורתיים היא חובה שלא ערך ספרותי או צידה לדרך נמצאת בבסיסה (שהרי הלימוד לא מאפשר באמת העמקה והבנה של התרבות שהצמיחה שירים נהדרים אלה) אלא משהו אחר. "מס תרבות" אקרא לו. ואוי למי שיעז לצאת בגלוי ולומר, 'הוציאו שיר זה או אחר מתוכנית הלימודים המחייבת'.
בתקופת הנעורים ובלימוד "אחר", אם אפשר לכנות זאת כך, התלמידים בונים לעצמם את מדף הספרים שילווה אותם לאורך כל החיים. אני שואלת את עצמי האם מהמדף שנבנה בתיכון (מהיצירות הנלמדות) עשויה לצמוח כוננית? ספרייה?
בואו נדבר בגלוי על יכולת הבחירה של המורה. מי למעשה קובע מה ילמדו התלמידים? איזו יצירה תונח על המדף? האם זה רכז הספרות? המנהל האדמיניסטרטיבי? ועד ההורים? יפה מאוד שאת או אתה רוצים ללמד יצירה זו או אחרת אבל רק לפני שנה הכנו חוברת עם היצירות הנלמדות. היצירה מעניינת אותך? יופי אבל מה עם ההצלחה בבחינה? האם קל לענות על שאלה העוסקת בה? האם אפשר ללמד אותה במספר השיעורים העומד לרשותך?
ועדיין לא הזכרתי התערבות של שר זה או אחר, התערבות הורים, מפקחים או מנהלים. בסופו של יום הבחירה של המורה בשטח מוגבלת הן בגלל עניינים טכניים או פרוצדורליים, הן בגלל מבנה הבחינה והן בגלל עניינים "מהותיים" או בואו נקרא להם בשמם הנכון פוליטיים, שלא לומר מפלגתיים.
גרהם גרין היטיב להסביר את תפקיד מדף הספרים בחיי האדם והתמקד בגיל החניכה: "חייו של אדם, כך נדמה לי לפעמים, מעוצבים על ידי ספרים יותר מאשר על ידי בני אדם: מן הספרים לומד האדם מכלי שני על האהבה ועל הייסורים. אפילו אם משחק מזלנו ואנו מוצאים את האהבה, הרי זה משום שהספרים שקראנו הובילו אותנו לכך, ואם אני לא ידעתי מעודי אהבה מהי, אולי אין זה אלא משום שספרייתו של אבי לא הכילה את הספרים הנכונים.
יש לתת לכל מורה להכין את מדף יצירות שהוא רוצה להעניק, ללמד את תלמידיו. יצירות שתאפשרנה פיתוח מיומנות קריאה פרשנית, יצירות שתגרנה את הדמיון ותהוונה גם עוגן רוחני. המורה, תוך שיתוף ודיאלוג עם הפיקוח, יחליט מתוך הכרות עם כתתו מה וכמה יצירות תלמדנה בכיתה. יש מורים שילמדו יצירה אחת לאורך כל השנה ודרכה ירכוש התלמיד את אהבת הספרות ויש שיבחרו לתת טעימה מגוונת יותר. מורה לספרות טוב הוא בעצמו צרכן ספרות פעיל. הוא, כך אני מאמינה, יידע לבחור נכון. ולכל מעקמי השפתיים ומקמטי המצח אומר – סמכו קצת על המורים.
במערכת החינוך הממלכתית אני שומעת לא מעט הורים המבקשים מהילדים להשקיע את עיקר מרצם וזמנם במקצועות מדעיים ראליים שלכאורה יכינו אותם היטב לחיים. לעיתים קרובות ניתן לראות כיצד הם מבטאים זלזול במקצועות ההומניים והאומנותיים, בעקיפין וגם ישירות. הקולות הללו עולים למעשה גם ממסדרונות משרד החינוך. נדמה לי כי חוסר החלטה לגבי מהו תפקיד בית הספר, וודאי זה הממלכתי, נמצא בבסיס היחס הזה.
מרבים לדבר על אידאל הלומד העצמאי, זה המותאם למאה ה-21. המורכבות של הטקסט הספרותי מביאה לידי תרגול למידה עצמאית. הספרות תובעת עשייה אקטיבית מצד התלמיד הקורא. היא "מכריחה אותו" לתרום את חלקו למען קיום היצירה (אלא אם כן נבוא אנחנו כמורים ו"נקיים" אותה עבורו…). למידה של ספרות, למידה נכונה למעשה, אינה יכולה אף פעם להיות למידה פסיבית!
על השאלה "מה ייצא לי מלימודי ספרות?" נוכל להשיב כי הספרות מתרגלת בנו את היכולת לחשוב בראשו ומראשו של האחר. זוהי ללא ספק יכולת הכרחית למי שמתעתד לשווק משהו לאחר, לטפל בו, לייצר מודל כלכלי ועוד.
אומנות הספרות מפתחת יכולת הסמלה ברמה גבוהה. מפתחת את הכושר להבין את החבוי, המתחפש, הנסתר הן ברמה האישית הן ברמה החברתית ציבורית ותקשורתית. זו יכולת הכרחית לביטחוננו, לקיומנו כחברה וכפרטים משמעותיים בתוכה. אנחנו, המוצפים בלא מעט שקרים וחצאי אמיתות, חייבים להיות מסוגלים לזהות מניפולציות רטוריות ואחרות.
הספרות אמורה לחדד בתלמיד את יכולת הפרשנות. יכולת זו חשובה לחייו של אדם בוגר הנדרש ללמוד "לקרוא" את המתרחש סביבו, להבינו, לעבדו ולבחור לפעול בהלימה.
אם נחזיר לכיתה את המפגש הראשוני בין היצירה לקורא, את המפגש האינטימי, את הקריאה השקטה נאמן את תלמידינו במצרך הכל כך חשוב לחיים – נאמן אותם בפעולת ההקשבה הקודמת לכל פרשנות.
חשיפה לספרות מעשירה את שפת הלומד ומפתחת את היכולת הרטורית. בואו נחזור ונזכיר לתלמידים כי שפה היא אחד מאופני הביטוי של האני. היכולת לראות את הדקויות של החשיבה של הרגש ואפילו של הפעולה תלויה מן הסתם באפשרות לתת לזה צורה. צורה של דיבור או כתיבה. ועדיין לא דיברתי על היכולת "לשחק" במילים – זו שיוצרת עבורנו לא פעם את המציאות.
בבואי לדבר על התרומה של לימודי ספרות לתלמיד אני רוצה להדגיש כי הספרות מפתחת את העולם הרגשי ויותר מכך את החוסן הרגשי, מצרך שיותר ויותר מזהירים מפני התדלדלותו בקרב הצעירים. אפשר להתייחס אליה בצורה מטפורית כאל חיסון. כמו שבחיסון מוזרקים לגוף האדם חיידקים מוחלשים או מומתים המעודדים את מערכות גופו לפתח נוגדנים אליהם כדי שאם חלילה ייחשף למחלה ידעו אלה לפעול, כך מחסנות אותנו האומנות והספרות בראשה מ"מחלות" רגשיות חברתיות תרבותיות ואחרות.
והחשוב מכול: הספרות מפתחת את יכולת הדמיון. כולם מבינים היטב את הצורך בחדר כושר כדי לחזק את השרירים ולטפח סיבולת לב ריאה. כולם מבינים כי עיסוק בדברים חדשים מאתגר את המוח ומפתח אותו, אך משום מה את הדמיון מזניחים הן במהלך לימודי התיכון הן אחר כך. למעשה פיתוח הדמיון אינו מופיע בין מטרות תוכניות הלימודים הקיימות. וזה מוזר, מאוד מוזר.
לדמיון יש חלק משמעותי בחיים. למעשה הוא אבי ההמצאה. את הדמיון ניתן לשכלל, לאמן על ידי הקריאה הספרותית, זו המפרשת ומחייה במוח הקולט עולם של סימנים והופכת אותו לעולם של צבע, חומר, צורה, תנועה ועוד. בניגוד לצפייה במדיום הקולנועי ש"סוגרת" ברוב הסגנונות את הדמיון מושכת את הפענוח בכיוון אחד מסוים פסיבי, היצירה המילולית הנקראת מחייבת את שיתוף הפעולה הפעיל של הקולט. בעולם שבו זיהוי הצורך הבא, הפלגה דמיונית ויצירת סיפור מובילים להמצאה חדשה, מיותר לחזור ולומר עד כמה כושר זה נחוץ.
ועל חוויה כבר דיברנו?
האדם בחברה שאנו חיים בה צורך חוויות כחלק מתרבות הפנאי. הספרות פותחת אפיק נוסף לחוויה שהיא עתיקה כמעט כימי אנוש ועם זאת חדשה ומתחדשת. חוויה שהיא רגשית אך גם אינטלקטואלית, חוויה המבקשת מעט מאוד כדי להתקיים.
הספרות לכל אורך ההיסטוריה של התרבות היא שקר שמטרתו לחשוף אמת אנושית על האדם; ככזו היא פורעת אך גם מנחמת, מצחיקה ומרגשת, מדרבנת ומשקיטה.
אז כן, תלמידים ותלמידות יקרים, הורים, מורים, מפקחים, חוקרים, שרים, כן המקצוע הזה, השיר, הסיפור, הדרמה, הרומן – כן, זה לבגרות.
אני רוצה להודות לצוות הספרות בתיכון האזורי המקיף בגבעת ברנר על הקריאה, על ההערות ובמיוחד על האפשרות שנתתם לי ללמוד מכל אחת ואחד מכם.