מה הסיפור (ה-story) שלך? - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 65

מה הסיפור (ה-story) שלך?

על הוראת הספרות בעידן הרשתות החברתיות
בימת דיון

יעל גרינוולד
מכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב
שמן על בד

ד"ר ניצה קרן

חוקרת ספרות


מחברת הספרים: כמה מלים על הכתיבה: יוצרים ישראלים מדברים על כתיבה ספרות ופואטיקה (מופ"ת, 2003); כיריעה ביד הרוקמת נשים כותבות והטקסט ההגמוני: קריאה פרשנית ביצירה הספרותית הנשית ברוח תאוריות פמיניסטיות פוסט-מודרניסטיות, פוסט-סטרוקטורליסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות ("פרשנות ותרבות", בר-אילן, 2010); מכשפי השבט אובות פואטיים וידעונים ספרותיים: קריאה מיתו-פואטית ביצירה הספרותית העברית בת-ימינו ("פרשנות ותרבות", כרמל, 2020). בעבר הנחתה סדנאות לכתיבה באוניברסיטת בן-גוריון ובארגון המורים.

nitzakeren@yahoo.com
"הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר רולאן בארת. הצהרה זו יש בה כדי לבשר על עידן חדש בהוראת הספרות: לא עוד צרכן סביל המשנן טקסטים פרשניים של בני סמכא וחוזר עליהם ללא כל בקרה, אלא קורא יוצר שהטקסט שהוא קורא משמש לו נקודת מוצא לקריאה פרשנית משלו.

במסה שזכתה למעמד מכונן בביקורת הספרות והתרבות בת-ימינו, "מות המחבר" (בארת, 2005), הצביע רולאן בארת על העתקת מרכז הכובד של הדיון הספרותי התרבותי מן המחבר – גיבור השיח הספרותי המסורתי, אל הקורא – גיבור השיח התרבותי בן-ימינו. "הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר", הצהיר (בארת, 2005, עמ' 18). הצהרה זו החותמת את המסה יש בה כדי לבשר על עידן חדש בהוראת הספרות: לא עוד צרכן סביל המשנן טקסטים פרשניים של בני סמכא וחוזר עליהם ללא כל בקרה, אלא קורא יוצר שהטקסט שהוא קורא משמש לו נקודת מוצא לקריאה פרשנית משלו.

"הנה כך נחשפת ההוויה הכוללת של הכתיבה", הבהיר בארת, בהצביעו על אופיו המרובד של הטקסט – כל טקסט. "טקסט נעשה מכתיבות מרובות, הבאות מתרבויות שונות והנכנסות לתוכו לדיאלוג זו עם זו, לפרודיה, לוויכוח", הוא מפרט בתיאור שאפשר לראות בו מעין מודל לשיח הכיתתי המומלץ. נקודת המפגש של כל אותם טקסטים "איננו המחבר, כפי שטענו עד כה", מטעים בארת, "אלא הקורא: הקורא הוא אותו מרחב שבו נרשמים כל אותם הציטוטים שמהם עשויה הכתיבה" (בארת, 2005, עמ' 17). לפיכך, "כדי להחזיר לכתיבה את עתידה", הוא גורס, ואני מבקשת לטעון ברוח זו – כדי להחזיר להוראת הספרות את עתידה – יש להעתיק את שרביט ההיגוי מן המחבר אל הקורא. מעתק זה יש בו כדי לספק מענה הולם לפתרון הסוגיה המוצבת במוקד של בימת דיון זו. ברוח משנתו של בארת יש להציב במוקד ההוראה את הכתיבה (לא הספרות) לסוגיה – אישית, ספרותית, תקשורתית, תיעודית, תוך התייחסות הולמת לסוגי השיח השונים המקבלים ביטוי במקצועות הלימוד השונים – מדעים, היסטוריה, ספרות. מקצועות אלה מקיימים ביניהם זיקות גומלין הממירות את החלוקה המסורתית בין התחומים השונים: מדעי הרוח, מדעי החברה וכיוצא באלו. כך למשל ניתן יהיה להצביע על זיקה מתבקשת בין הספרות והאנתרופולוגיה, המציבות כל אחת במוקדן סיפור – סיפור חיים. לכאורה אין ביניהן ולא כלום. זו מבקשת להעמיד עולם אומנותי בעל חוקיות משלו ובעל תוקף נצחי, וזו מתעדת מהלך חיים במקום מסוים ובזמן מסוים, הכפוף לנסיבות משתנות. זו עניינה הכאן והעכשיו, וזו פניה אל עבר הקיים לעד. זו מתמקדת בזמני ובחולף, וזו עסוקה במה ששריר ועומד בכל מקום ובכל זמן. זו עושה שימוש בשפה נקייה מהקשרים נלווים, וזו שפתה ציורית ורבת הקשרים אסוציאטיביים.

כדי להחזיר להוראת הספרות את עתידה יש להעתיק את שרביט ההיגוי מן המחבר אל הקורא. יש להציב במוקד ההוראה את הכתיבה (לא הספרות) לסוגיה – אישית, ספרותית, תקשורתית, תיעודית, תוך התייחסות הולמת לסוגי השיח השונים המקבלים ביטוי במקצועות הלימוד השונים – מדעים, היסטוריה, ספרות.

אלא שבכל מקרה ועל אף מיומנותו של הכותב המתוחכם, מתחת למחלצותיו של הטקסט עטוי הסמלים מסתתר תמיד סיפור פשוט – סיפור חיים. ובפרפראזה על טענה ידועה של חורחה לואיס בורחס, ניתן לטעון כי טקסט הפותח במילים "נולדתי בשנה זו וזו במקום זה וזה", או אחר הנוקט את הנוסח "היה היה מלך ולו שלושה בנים", מספרים למעשה סיפור אחד בווריאציות שונות – סיפור חיים. ואין זה משנה מהיכן מלקט היוצר את חומריו, שכן בסופו של דבר, כפי שניתן להתרשם מחמדת לטוני מוריסון, או הזקן והים לארנסט המינגווי, שביססו את יצירות המופת שלהם על ידיעות קצרות מן העיתונות היומית, איכותו של הטקסט מבוססת כל כולה ואך ורק על מיומנותו של הכותב.

זיקת מפתח זו בין החיים לאומנות, שניתן לעקוב אחריה בקריאה של יצירות רבות לאין-ספור – ובהן כאלה הכלולות בתוכנית הלימודים, דוגמת "ואם ישאל המלאך" לחיים נחמן ביאליק (ביאליק, 2004, עמ' 290–291) – זיקה זו יש בה כדי ליצור את הגשר המתבקש בימים אלו בין הסיפור כנכס תרבותי (הממוקם בין דפי הספר) ל-story (המהבהב על צג הטלפון הנייד) – פרי רשמיו הרגעיים של היחיד האוחז במכשיר.

בתוך כך מתחברת מערכת החינוך למהלך שצבר תאוצה בשנים האחרונות – סיפור החיים, המככב בכל מחקר נרטיבי הראוי לשמו. שכן האדם, כפי שמטעימים חוקרים מרכזיים בחקר הנרטיב, הוא בראש ובראשונה יצור מספר סיפורים. באמצו מושגי מפתח שלידתם בחקר הספרות, כסיפור וכנרטיב, זוכה סיפור החיים למעמד על בחקר מדעי החברה ככלי מרכזי בעיצוב זהות (תובל-משיח וספקטור-מרזל, 2010). גישה בין-תחומית שתעשה שימוש בממצאיו של המחקר הנרטיבי ותצביע על יתרונותיו ככלי תקשורתי ואף טיפולי (האנט וסמפסון, 2002) יש בה כדי לרענן את לימודי הספרות ולספק להם פן עכשווי ועדכני.

עמדה זו מחייבת שינוי במערך הכוחות בכיתה. לא עוד מורה מרצה יודע כול, בן דמותו של המחבר היודע הכול שאותו מספיד בארת, אלא בן שיח, מורה מנחה, סוכן תרבות, עשיר בידע שהוא מנחיל לתלמידיו באמצעות הפניות ואזכורים, ועם זאת אחד מקבוצה של בעלי עניין שלכל אחד מהם פרשנות משלו המבוססת על עולמו האישי, פרי ניסיון חייו והשכלתו. במילים אחרות, ההוראה הפרונטלית, המסורתית, המציבה היררכיה ברורה בין המורה לתלמידיו, מפנה מקומה למפגשי לימוד בנוסח סדנאי, בעלי אופי שיתופי.

"סיפור סיפורים הוא סוג של שיח אנושי אוניברסלי" המלווה את בני האדם מקדמת דנא, שיח "המוכר ומובן לרוב בני האדם" (גדרון, 2010, עמ' 275). המספר בונה את סיפורו בהסתמך על חוויות חייו ומעצבו בכפוף למשמעות שהוא מעניק לאירועים. ועם זאת, הכותב עצמו אינו מודע תמיד למשמעות סיפורו, ולעיתים עליו להיעזר בקוראים למיניהם – אנשי מקצוע, חוקרים או קוראים מן השורה, המעניקים לסיפור האחד הקשר נרטיבי בעל משמעות כוללת. זה הוא אפוא מקומו של הקורא הפרשן, מעניק המשמעות, המנהיר את הסיפור מעולמות התוכן שלו.

עקבות בים (מלצר, 2017) – קריאה פרשנית של יורם מלצר ביצירתו של בורחס, קריאה אישית אוטוביוגרפית אינטלקטואלית ונפשית (כפי שמוטעמים הדברים שם, בדש הכריכה הפנימית) – יכולה לשמש דוגמה אחת (מיני רבות) למהלך המוצע; מהלך של "הידברות של הקורא-כותב עם היצירות" (שם), ההופכת כל קורא לשותף אפשרי בשיח עתידי על יצירתו של בורחס, וכן על קריאה ועל כתיבה באשר הן.

בעידן שבו הספרות כתחום לימודים אקדמי וכמקצוע הוראה מאבדת מכוחה עולות סדנאות הכתיבה כפורחות באוניברסיטאות, במכללות, במרכזי תרבות. נדמה שהכול כותבים: כתבי יד מציפים את הוצאות הספרים. סיפורים לאין-ספור נשלחים למדורי הספרות בכתבי העת ובעיתונות היומית. אחרים מתפרסמים ברשתות החברתיות. כולם כותבים אלא שאיש אינו קורא – עובדה הנותנת אותותיה באיכותם של הטקסטים המתפרסמים. למערכת החינוך, המתקשה לחבר בין עולם הספרות לעולמם של הלומדים, יוצרי ה-story's, נמצא במצב עניינים זה פתח של הצלה. החיבור המתבקש בין קורא(ת) לכותב(ת), בין כותב(ת) לקורא(ת), כציר יסוד שעליו נבנה לתלפיות עולם היצירה, אין לו מקום ראוי מכותלי בית הספר. מערכת חינוך שתשכיל לטפח את האופק התרבותי של הלומדים באמצעות פריסה רחבה של יצירות תרבות למן הימים הרחוקים ההם (כותרת אנתולוגיה משירת המזרח הקדום בעריכת ש' שפרה ויעקב קליין, 2002), עבור בתרבות ההלניסטית על המטמורפוזות (שליקט ועיבד אובידיוס, 2003), וכלה ביצירות מופת מתרבות המערב על יוצריה הידועים ששמם יצא לתהילה (ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, טוני מוריסון, לדוגמה), ואחרים הידועים פחות מספרות העולם או מקרב יוצרים מקומיים (שיצירתם נכללת בתוכנית הלימודים), עשויה ליצור את זיקת הגומלין המתבקשת וההכרחית בין כותב לקורא, זיקה שבלעדיה לא ניתן לדבר על יצירה ספרותית הראויה לשמה. עיון ברומן קול צעדינו לרונית מטלון (מטלון, 2008), המתעד את תהליך חניכתה של הכותבת כילדה קוראת, יש בו כדי לספק דוגמה אחת מני רבות לזיקת גומלין זו. יצירותיהם של דויד גרוסמן, עמוס עוז ומאיר שלו, מבכירי כותביה של היצירה העברית בת-ימינו, יש בהן כדי לספק דוגמאות מאלפות נוספות.

עמדה זו מחייבת שינוי במערך הכוחות בכיתה. לא עוד מורה מרצה יודע כול, בן דמותו של המחבר היודע הכול שאותו מספיד בארת, אלא בן שיח, מורה מנחה, סוכן תרבות, עשיר בידע שהוא מנחיל לתלמידיו באמצעות הפניות ואזכורים, ועם זאת אחד מקבוצה של בעלי עניין שלכל אחד מהם פרשנות משלו המבוססת על עולמו האישי, פרי ניסיון חייו והשכלתו.

"התחלתי לכתוב את הספר הזה בחודש מאי 2003", כותב דויד גרוסמן באפילוג לרומן אשה בורחת מבשורה (גרוסמן, 2008, עמ' 633), יצירה שקיבעה את מקומו כאחד מן הדוברים המרכזיים של השיח המקומי. "חצי שנה לפני סיום השירות הצבאי של בני הבכור יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר, אורי", הוא מפרט בתיאור הנסיבות הרות הגורל של כתיבת הרומן, נסיבות שהתבררו רק בדיעבד. "הייתה לי תחושה – או יותר נכון, משאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו", הוא מוסיף, בתארו את המהלך המניע את גיבורת הרומן, אם הילד (המועלה קורבן), בסיפור המקבל מעמד של סיפור חיינו על אדמת המריבה. זיקה זו בין יצירה לחיים, בין הסיפור הבדיוני לסיפור חיים, המקבלת ביטוי מצמרר נוסף ברומן שנכתב לאחר מות בנו, נופל מחוץ לזמן (גרוסמן, 2011), וכן בשיר "קצר כאן כל כך האביב" (2011) השב ומתנגן בין גלי האתר, יש בה כדי לספק נקודת מוצא הולמת מעין כמוה לדיון ביצירתו של גרוסמן וביצירה הספרותית הנכתבת כאן ועכשיו. בדומה לכך ניתן להצביע על הממואר הדבר היה ככה למאיר שלו (שלו, 2009) כנקודת מוצא הולמת לדיון ביצירתו הבדיונית של שלו (רומן רוסי, עשו ועוד). עוד אני מבקשת להצביע על הרומן בעל האופי האוטוביוגרפי סיפור על אהבה וחושך לעמוס עוז (עוז, 2002) כנקודת מוצא לעיון ברומן הבדיוני רב המוניטין מיכאל שלי (עוז, 1992).

אלו הן דוגמאות אחדות מני רבות ליצירות של כותבים ישראלים בני ימינו, שיצירתם יש בה כדי לאפשר בחינה של היצירה הנכתבת כאן ועכשיו תוך התייחסות להקשר המקומי העדכני, ותוך הצבעה על הזיקה ספרות-חיים. לסיום אני מבקשת להוסיף כי יצירתם של יוצרים אלו ויוצרות נוספות דוגמת רות אלמוג, רבקה רז או צרויה שלו, המספקות כל אחת זווית משלה לבחינת הזיקה ספרות-חיים, נבחנת בספרי שיצא לאור לא מכבר: מכשפי השבט – אובות פואטיים וידעונים ספרותיים (קרן, 2020).

מקורות     

אובידיוס, פובליוס, נזו (2003 [1965]. מטמורפוזות (תרגום מרומית: ש' דיקמן). מוסד ביאליק.

בארת, ר' (2005 [1968]). מות המחבר. בתוך ר' בארת, מ' פוקו, מות המחבר / מהו מחבר (תרגום מצרפתית: ד' משעני) (עמ' 7–18). רסלינג.

ביאליק, ח"נ (2004). השירים. כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

גדרון, א' (2010). על משמעותם של "ממצאים": ממסע נרטיבי אל סיפורי חיים של סטודנטיות ועמיתות. בתוך ר' תובל-משיח וג' ספקטור מרזל (עורכות), מחקר נרטיבי: תאוריה, יצירה ופרשנות (עמ' 274–294). מאגנס ומכון מופ"ת.

גרוסמן, ד' (2008). אשה בורחת מבשורה. הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה.

גרוסמן, ד' (2011). נופל מחוץ לזמן: סיפור בקולות. הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, כנרת, זמורה-ביתן.

האנט, ס' וסמפסון, פ' (2002). האני בראי הכתיבה: תאוריה ופרקטיקה בכתיבה יוצרת והתפתחות אישית (תרגום: א' רבינוביץ'). אח.

מטלון, ר' (2008). קול צעדינו. עם עובד.

מלצר, י' (2017). עקבות בים. אפיק.

עוז, ע' (1992 [1968]). מיכאל שלי. כתר.

עוז, ע' (2002). סיפור על אהבה וחושך. כתר.

קרן, נ' (2020). מכשפי השבט אובות פואטיים וידעונים ספרותיים: קריאה מיתו-פואטית ביצירה הספרותית העברית בת ימינו. כרמל.

שלו, מ' (1988). רומן רוסי. עם עובד.

שלו, מ' (1991). עשו. עם עובד.

שלו, מ'  (2009). הדבר היה ככה. עם עובד.

שפרה, ש' וקליין, י' (2002 [1996]). בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. עם עובד.

תובל-משיח, ר' וספקטור-מרזל, ג' (עורכות) (2010). מחקר נרטיבי: תאוריה, יצירה ופרשנות. מאגנס ומכון מופ"ת.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט