קוראים, קוראים - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 65

קוראים, קוראים

בימת דיון

יעל גרינוולד
מכללת סמינר הקיבוצים, תל אביב
שמן על בד

ד"ר סיגל נאור פרלמן

דרך רוח לקידום מדעי הרוח בישראל

sigalnp@gmail.com
ובכל פעם האור נופל אחרת על הטקסט, על השיחה, על ההערות, על המחשבות, על הרעיונות. פעם הוא מאיר ופעם הוא מחשיך, לא את הקבוצה; כל אחת ואחד מבפנים. קוראים, קוראים.

כדי לכתוב את המסה הזאת עליי לענות על שאלה מטרידה: מדוע אני מעדיפה להימנע מכתיבת המסה הזאת. סבתא שלי, שהייתה תופרת במקצועה, נהגה לומר מייד לאחר שגמרה לתפור שמלה או חולצה או חליפה: "זאת הפעם האחרונה שאני מחזיקה חוט ומחט". כך גם אני, בכל פעם שאני גומרת לכתוב אני מרגישה בגוף את תמהיל הסבל וההנאה, שמחה שהכתיבה מאחוריי, שהתוצאה היא לשביעות רצוני, לפעמים אפילו יפה מאוד; ולעיתים אני חשה ניכור כה עז מהטקסט שכתבתי עד שאיני יודעת מי היא זו שכתבה את המילים שכלל לא ידעתי שהיו בפי. כך או כך אני אומרת לעצמי: זאת הפעם האחרונה שאני מחזיקה חוט ומחט.

בורחס, ח"ל (1993) [1954]). על הדיוק במדע. בתוך "מוזיאון", גן השבילים המתפצלים (תרגום: י' בורונובסקי), עמ' 28.

אני לא מאמינה שהכללות ביחס להוראת הספרות יכולות באמת ללמד דבר מה על הוראת הספרות. על הוראה לא לומדים, הוראה יוצרים בכל פעם מחדש: מורה ספציפית, קבוצה ספציפית, טקסט ספציפי ביום ובשעה ספציפיים.

אפשר היה להסתפק בתשובה שלעיל, וגם אם אני עצמי לא יכולה לעשות זאת, את הקוראים יכולתי לרמות ולהסתפק בסיפור החוט והמחט. ראשית, הסיפור אמיתי והוא נכתב כמענה כן לשאלה. שנית, הדימוי תופס את כל שטח תמונת הקריאה; נלך שבי יחדיו, הקוראים ואני, אחר הדימוי, ומכאן אוכל להמשיך ולפתל את המסה עד סופה. אלא שהמקום שנגיע אליו, בכך צריך להודות, לא יהיה התחתית ולא יהיה הקרקעית. לכל היותר נוכל לצפות בנוף. ואם כך, בשביל מה לכתוב? בשביל מה ללמד ספרות? בשביל מה לכתוב על מה שאני כה מנסה לחמוק ממנו, והוא כתיבת מסה על הוראת הספרות?

מחליפת הטקסט מבצבצים אניצי בד קשיחים ששורטים את שולי התודעה. אחד מהאניצים הוא סיפורו של בורחס "על הדקדקנות במדע":

באימפריה זו הגיעה אמנות כתיבת-המפות למידת-שלמות כזו, שמפתו של מחוז אחד השתרעה על פני עיר שלמה ואילו מפתה של האימפריה כולה – על פני המחוז כולו. ברבות הימים לא סיפקו עוד מפות-ענק אלה את התושבים וועדות כותבי-המפות החלו להכין את מפת האימפריה שגודלה כגודל האימפריה עצמה, והיא זהה עמה בכל נקודה ונקודה.1

הנה עולה ומתבהרת עוד תשובה אפשרית: אני לא מאמינה שהכללות ביחס להוראת הספרות יכולות באמת ללמד דבר מה על הוראת הספרות. על הוראה לא לומדים, הוראה יוצרים בכל פעם מחדש: מורה ספציפית, קבוצה ספציפית, טקסט ספציפי ביום ובשעה ספציפיים. יוצא שאפילו למען עצמי איני יכולה ליצור הכללות. מה אעשה? אתחיל לכתוב רשומון ולתאר מפגש אחר מפגש? ולו גם יכולתי להכפיף את זמן המציאות לזמן התיעוד וליצור מפה בקנה מידה של 1:1 כמו זו שמתאר בורחס – מה הטעם בה?

המפה שמתאר בורחס הולכת ומתפרסת על פני שטח רחב. מה היא תופסת? בתים, שבילים, סמטאות, סדנאות, אנשים, מקווי מים, תנועה – כל אלה פתוחים ומוארים באור אחד שנשפך מלמעלה (לו הייתה מוארת בפנסים הייתה המפה מתפרקת לחלקים מובחנים). אניץ בד קשיח נוסף שורט ושורט, מבריח אותי מהאור החשוף להכללה, החשוף להשטחה. מהאור הבנאלי המשותף – אל חדר אחד, קטן, כיתה.

השנה 1974, חורף, הכיתה חשוכה, תנורי גז מוצמדים לקירות החדר ומוטים לכיוון השולחנות. ריח של בננות שחוממו עולה מהילקוטים המונחים על הרצפה. גם זאת הכללה של הזיכרון. המורה יהודית מלמדת לכתוב את האות עי"ן; שני קצותיה של האות מצטלבים בתוך השורה, ובטנה העגולה שוקעת אל מתחת לה. כך מלמדת המורה יהודית לכתוב את האות עי"ן. המורה קוראת בספר התורה על יוסף שהולך לבקר את אחיו בעמק דותן, והעמק נפתח ונשלח לאחור לתוך הארץ הרחבה שמולה עומדים אברהם ולוט: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ", אומר אברהם ללוט, "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית י"ג, 9). ושוב נכרכים עמק דותן והארץ הרחבה עם עמק אחר, פרוס לרווחה, עמק השווה, כשמלך סדום יוצא לכיוון אברהם ומבקש לגמול לו ברכוש על שהציל את אנשי סדום, ואילו אברהם עונה לו: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית י"ד, 23). כך נפתחו לי המרחבים המוארים הכתובים מתוך המרחב המקופל, הסגור והחשוך, הכיתה, וחוט אחד עובר ביניהם, החוט של אברהם והחוט של סבתי שלא מוכנה יותר להחזיק חוט ומחט.

אין לי שיטות להציע, לא דרכי הוראה להציע, אין לי מערכי שיעור להציע, אין לי מטרות ולא דרך. קוראים, קוראים. אין לי סיכומים שאני יכולה לחלק ואני לא מוכנה לקרוע את "האמצעים האומנותיים" מ"התוכן"; אני לא שואלת את התלמידים איך אלה תורמים ליצירת המשמעות בשיר. קוראים, קוראים.

השנה 1983, מרצפות הכיתה אפורות, הצבע הלבן של הקירות עכור, מקולף, החלונות צופים אל החצר הפנימית. קיץ או חורף בחוץ, אני לא זוכרת. בשירו של ביאליק, "שירתי", חורף גמור. אני חוזרת עכשיו אל השיר ואל הצרצר משורר הדלות, אל הבית הדל, ומסמנת את כל המילים האפורות, האפלוליות, שהצמידו אותי עם הצרצר הנחבא אל הכלים לפינות החדר. גם את המורה אני לא זוכרת, ואת התלמידים אני לא זוכרת. רק שקט גמור ועוני גמור ובכי גמור ואת הצרצר שקיפץ על דופנות ליבי אני זוכרת.

השנה 1984, ספריית פבזנר בשכונת הדר עזובה למדי. בקומה הראשונה מסתובבים שלושה ספרנים בחולצות מכופתרות, מקומטות, עיניהם ריקות, חסרות עניין, עוברים בין המדפים באיטיות, מוציאים ומחזירים ספרים. הספרייה עמוסה טורים-טורים של מדפי ברזל ועליהם ספרים חומים. העולם בחוץ קורץ לי, אני רוצה להתרוצץ ברחובות ובחנויות, אני מתה לאכול מנת פלפל, לקנות חולצה חדשה, להתפוצץ מצחוק. ובו בזמן אני רוצה לקבור את עצמי באפלת הספרייה, לפטם את הראש בקריאה עוד ועוד, להימנע מכל עבודה, מכל מטלה, רק לסכם ולמלא עוד ועוד מחברות, לקרוא ספרים שכתבו מבקרי ספרות לפי חמישים או שישים שנה. ראיתי בספרייה שיש משורר ששמו מיכ"ל ומשורר ששמו יל"ג. המורה לא הזכירה אותם בכיתה. רציתי להיות כמותם, כמו רב שקוע בספריו מעל שולחן גדול. חשבתי שכולם היו אי אז רבנים גדולים. רציתי חדר קטן ואפל בעיירה יהודית ורציתי לקרוא ולסכם. זהו. אחר כך התחילו גם פנטזיות על כלא –  שולחן, מנורת קריאה וספרים.

והייתה גם המנטרה "פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא" של תרצה, והמרבד שהונח לפני הדלת כדי לבלוע את הקולות ולא להפריע את שלוות האם. עגנון, ושוב כיתה חשוכה ושוב קריאה. מרחבים חשוכים הובילו למרחבי שירה ולסיפורים מוארים בילדות, ומרחבים חשוכים הובילו למרחבי שירה ולסיפורים חשוכים בנערות.

את המסה הזאת קשה לי לכתוב כי אין לי מה לומר על הוראת הספרות. ולו מילה אחת אין לי. אין לי שיטות להציע, לא דרכי הוראה להציע, אין לי מערכי שיעור להציע, אין לי מטרות ולא דרך. קוראים, קוראים. אין לי סיכומים שאני יכולה לחלק ואני לא מוכנה לקרוע את "האמצעים האומנותיים" מ"התוכן"; אני לא שואלת את התלמידים איך אלה תורמים ליצירת המשמעות בשיר. קוראים, קוראים. יש כיתה ויש מורה ויש סיפור או שיר או מחזה או רומן. קוראים, קוראים. ובכל פעם האור נופל אחרת על הטקסט, על השיחה, על ההערות, על המחשבות, על הרעיונות. פעם הוא מאיר ופעם הוא מחשיך, לא את הקבוצה; כל אחת ואחד מבפנים. קוראים, קוראים. ולפעמים אור גדול נופל על הכיתה, אבל נסו לאחוז בו, להגיד אותו, לתעד אותו, והנה הוא כבר זז ממקומו.

יותר לא אחזיק חוט ומחט.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט