קוראים, קוראים

אפשר היה להסתפק בתשובה שלעיל, וגם אם אני עצמי לא יכולה לעשות זאת, את הקוראים יכולתי לרמות ולהסתפק בסיפור החוט והמחט. ראשית, הסיפור אמיתי והוא נכתב כמענה כן לשאלה. שנית, הדימוי תופס את כל שטח תמונת הקריאה; נלך שבי יחדיו, הקוראים ואני, אחר הדימוי, ומכאן אוכל להמשיך ולפתל את המסה עד סופה. אלא שהמקום שנגיע אליו, בכך צריך להודות, לא יהיה התחתית ולא יהיה הקרקעית. לכל היותר נוכל לצפות בנוף. ואם כך, בשביל מה לכתוב? בשביל מה ללמד ספרות? בשביל מה לכתוב על מה שאני כה מנסה לחמוק ממנו, והוא כתיבת מסה על הוראת הספרות?

מחליפת הטקסט מבצבצים אניצי בד קשיחים ששורטים את שולי התודעה. אחד מהאניצים הוא סיפורו של בורחס "על הדקדקנות במדע":

באימפריה זו הגיעה אמנות כתיבת-המפות למידת-שלמות כזו, שמפתו של מחוז אחד השתרעה על פני עיר שלמה ואילו מפתה של האימפריה כולה – על פני המחוז כולו. ברבות הימים לא סיפקו עוד מפות-ענק אלה את התושבים וועדות כותבי-המפות החלו להכין את מפת האימפריה שגודלה כגודל האימפריה עצמה, והיא זהה עמה בכל נקודה ונקודה.¹

הנה עולה ומתבהרת עוד תשובה אפשרית: אני לא מאמינה שהכללות ביחס להוראת הספרות יכולות באמת ללמד דבר מה על הוראת הספרות. על הוראה לא לומדים, הוראה יוצרים בכל פעם מחדש: מורה ספציפית, קבוצה ספציפית, טקסט ספציפי ביום ובשעה ספציפיים. יוצא שאפילו למען עצמי איני יכולה ליצור הכללות. מה אעשה? אתחיל לכתוב רשומון ולתאר מפגש אחר מפגש? ולו גם יכולתי להכפיף את זמן המציאות לזמן התיעוד וליצור מפה בקנה מידה של 1:1 כמו זו שמתאר בורחס – מה הטעם בה?

המפה שמתאר בורחס הולכת ומתפרסת על פני שטח רחב. מה היא תופסת? בתים, שבילים, סמטאות, סדנאות, אנשים, מקווי מים, תנועה – כל אלה פתוחים ומוארים באור אחד שנשפך מלמעלה (לו הייתה מוארת בפנסים הייתה המפה מתפרקת לחלקים מובחנים). אניץ בד קשיח נוסף שורט ושורט, מבריח אותי מהאור החשוף להכללה, החשוף להשטחה. מהאור הבנאלי המשותף – אל חדר אחד, קטן, כיתה.

השנה 1974, חורף, הכיתה חשוכה, תנורי גז מוצמדים לקירות החדר ומוטים לכיוון השולחנות. ריח של בננות שחוממו עולה מהילקוטים המונחים על הרצפה. גם זאת הכללה של הזיכרון. המורה יהודית מלמדת לכתוב את האות עי"ן; שני קצותיה של האות מצטלבים בתוך השורה, ובטנה העגולה שוקעת אל מתחת לה. כך מלמדת המורה יהודית לכתוב את האות עי"ן. המורה קוראת בספר התורה על יוסף שהולך לבקר את אחיו בעמק דותן, והעמק נפתח ונשלח לאחור לתוך הארץ הרחבה שמולה עומדים אברהם ולוט: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ", אומר אברהם ללוט, "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית י"ג, 9). ושוב נכרכים עמק דותן והארץ הרחבה עם עמק אחר, פרוס לרווחה, עמק השווה, כשמלך סדום יוצא לכיוון אברהם ומבקש לגמול לו ברכוש על שהציל את אנשי סדום, ואילו אברהם עונה לו: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בראשית י"ד, 23). כך נפתחו לי המרחבים המוארים הכתובים מתוך המרחב המקופל, הסגור והחשוך, הכיתה, וחוט אחד עובר ביניהם, החוט של אברהם והחוט של סבתי שלא מוכנה יותר להחזיק חוט ומחט.