"באיזה צער אנחנו מחנכים":

הביקורת נענתה לאתגר, והרומן, אשר ראה אור בשנת 2019, זכה לשפע של התייחסויות, כשרובן ככולן מובילות אותנו אל רבדים נוספים שיש בו, וביניהם המיניות והיצירה. הנה כמה דוגמאות: יובל אביבי התייחס למרכזיותה של המיניות ברומן, וכתב כי "ראונר מניע את הפוליטי והמיני במרוץ תחרותי על הבכורה", ומסקנתו היא ש"המיני מתברר כקודם לפוליטי". אביבי מתייחס גם לפן האומנותי המודגש ברומן, וכותב כי: "הניתוח המדיני־החדשותי של מה שקורה כאן מתמעט לנוכח האסתטיות העיקשת של הספר" (אביבי, 2019). על מרכזיותה של האומנות ברומן כתב גם אורין מוריס: "לא פעם השאלות שהוא מפנה לעבר התקופה, תחולתן הממשית היא בשדה האמנות." מוריס מתייחס לעומקו של הרומן כשהוא כותב שהרומן "מחליק בצד התקופה וחותר יותר אל שורשם האפל של הדברים" (מוריס, 2019). סימונה באט קראה את הרומן במבט פרוידיאני, דיברה על הזיקה בין ארוס לתנטוס וכתבה כי: "אף על פי שהספר לוכד את רוח התקופה בצורה אכזרית ומדויקת, בפועל הוא עוסק בטבעו האוניברסלי של הקונפליקט שהוא מציג – ההתגוששות המתמשכת והבלתי נמנעת בין היצר ליצירה" (באט, 2020).

היבט מרכזי נוסף ברומן, אשר יעמוד במרכז דבריי כאן הוא החינוך והוראת הספרות במרכזו כמטונימיה. הרומן חושף את הקשר הבלתי נפרד בין הפוליטיקה לחינוך, ומראה כיצד האלימות והדיכוי הופכים למכנה המשותף של שתי הזירות. מוזכרים בו ביעף שני אירועים פוליטיים הקשורים לחינוך שהתרחשו בישראל בתקופה המתוארת ברומן: פרשת אדם ורטה ושריפת בית-הספר הדו-לשוני בירושלים, שני מקרים שבהם חדרה הפוליטיקה אל בית-הספר באופן בוטה, לא אִפשרה לשמור עליו כמרחב מוגן, לא הותירה אותו כאי של שפיות בתוך עולם דורסני. אך בעוד שבשני המקרים הללו הגיע האיום על בית-הספר מגורמים חיצוניים, הרומן מתאר כיצד המציאות האלימה מתקיימת בין כותלי בית ספר, אולי אפילו נובעת ממנו. מסתבר כי דרכי החינוך בבית-הספר עצמו כושלות, בסופו של יום לא ניתן להבדיל בין הפנים לחוץ כי מסכת של אלימות אופפת את הכול.

מי שהתייחסה לשאלות הפדגוגיות ברומן היא אסתי אדיבי שושן, מורה ומרצה לספרות, אשר כתבה על הרומן הזה ועל רומן נוסף שעוסק בנושא (פחות קוצים מאת מתן יאיר), וקראה למאמרה בשם הנכון כל-כך: "תבוסת המורה לספרות" (אדיבי שושן, 2019). ניכר שראונר, שהוא עצמו מורה לספרות, מכיר היטב את השטח, וחלק מתיאוריו משרטטים תמונה אותנטית של ההוויה הבית-ספרית. הוא מתייחס למשל לאדישות הנערים: "היא הסתכלה בפני התלמידים שהביטו בה בעיני עגל. הם ישבו מולה מבלי לפצות את הפה. אולי ריחמו עליה, כמו על שאר המורות והמורים, אישה שמרוויחה מעט מעל שכר המינימום מן הסתם נחשבה בעיניהם לכישלון חברתי" (ראונר, 2019, עמ' 13). בהמשך מובאים תיאורים של האווירה בשיעורים: "הם פטפטו בלי הצדקה, הטלפון גלוי על השולחן והרעש בקע מן הרמקולים. לא היתה להם מחברת ולא היה ספר. כשביקשה המורה להטיל שקט בכיתה, הם לטשו בה את מבטם באדישות, או אולי אפילו נעצו בה עיניהם בטינה, ברטינה. כשהרימה את קולה הם הסיטו את הראש והוסיפו ללהג בצורה מכנית, כאילו כך ביקשו להציב מחסום בינם לבין המורים: בהם לא תוכלו לגעת" (ראונר, 2019, עמ' 64-63). אלה תיאורים ריאליסטיים המוכרים לכל מורה: הרעש, התלמידים שמגיעים ללא ציוד, האדישות והניתוק.

אלא שכמו במקומות אחרים ברומן, גם כאן ההתחלה הריאליסטית והמוכרת הולכת ומתרופפת והופכת לכאוס בלתי נשלט. אדיבי שושן משרטטת את תהליך ההתבהמות של הנערים, שמתחיל מהמרחב הכיתתי ופורץ החוצה: "פראותם של הנערים, החיוניות שאינה מוצאת פורקן או גבול בתחומי בית הספר גולשת אל עבר רחובות העיר הסמוכים ומכה בהם ללא רחם. כאשר אחד הנערים מתחיל לנהוג הם מצטרפים אליו, שכורי כוח, ומשלחים אש, קונקרטית ומטאפורית, ברחבי המדינה" (אדיבי שושן, 2019, עמ' 39). כשהנערים מוחזרים לבית-הספר הם מפנים את יִצריותם אל המין, לא מסתפקים בסרטים פורנוגרפיים ומוצאים נערה שתתפשט בפניהם, אך במקום להרגיעם הדבר רק מבלבלם יותר. כראוי לרומן שכותרתו "בשבח המלחמה", נכתב כי "למזלם הטוב פרצה המלחמה". ואכן: "לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה בה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן" (ראונר, 2019, עמ' 74). המלחמה פורצת בפני הנערים אפיק נוסף שהם יכולים לתעל אליו את היצרים שמשתוללים בהם. כעת בהמיותם בשיאה: "יום אחד השתוחחו על ארבע והתחילו לנהום ולקלל. הגוף שלהם השתלהב בבת אחת. הם צווחו, התרעמו. הם התנפלו זה על זה וחשפו את שיניהם החותכות. זה היה רק משחק בין טורפים. הם נגסו קרעי עור. הם צווחו, הם ירקו, נתחים-נתחים. אחר כך פרכסו בין רצועות הבשר המדממות, נפלו מותשים על מיטותיהם כמו מהופכי קרביים. זה היה נורא וזה היה נהדר כאחד. הם השאירו על עצמם סימנים כחולים" (ראונר, 2019, עמ' 81). בהדרגה, הנערים הופכים לטורפים, לחיות אדם אלימות ומסוכנות לסביבה. מערכת החינוך מגלה אוזלת יד, המורים עומדים מולם חסרי אונים ומבועתים, ואין בכוחם לעצור את כוח ההרס של תלמידיהם. הכתובת כבר על הקיר, כוחם של תלמידים אלה כבר יצא מגבולות בית-הספר, וברור כי בהמשך הוא רק יגבר, הנערים יהיו לאנשים שימיטו אסון על החברה שבה יחיו.

על האופן שבו הכלים הפדגוגיים כושלים ניתן ללמוד דרך דמויותיהן המנוגדות של רונית ו', המורה לספרות, ואירית רזינסקי, המנהלת. אירית, הסטראוטיפ של הבורגנות התל-אביבית הנינוחה, יודעת לחמוק מכל עימות וקושי. כאשר השרת הזקן מראה לה סדק מתפתל בחזית הבניין, טיח מתקלף וערמת אבנים מפוררות, ואומר לה שמאז שהוא נמצא בבית-הספר עדיין לא העלו פיגומים כדי לשפצו אפילו פעם אחת, היא חוככת בדעתה ומחליטה לעבור את החורף ואז לחשוב על זה. כשתלמידי מגמת אומנות מכינים מיצג מתריס כנגד שריפת בית הספר הדו-לשוני היא ממהרת להסיר את העבודה, לפני שתעבור השמועה ותפרוץ שערורייה מיותרת; וכאשר הורים מתנגדים לנסיעות למערת המכפלה בחברון מסיבות פוליטיות, היא הודפת אותם בטענה שאינם מבינים שהזמנים השתנו ואי אפשר להתעלם עוד מהמציאות.

אירית סקרנית, אולי אפילו אוהדת את המורה רונית, קוראת ומזדהה עם שיריה ואף הולכת לבקרה בביתה, אך היא אינה נחלצת לעזרתה כשמתעוררות בעיות בעניינה. כשתלמידות מתלוננות על כך שרונית הביאה לכיתה שיר פוליטי של דוד אבידן, אירית בוחרת שלא להגיב: "המורה לספרות לא היתה זהירה והתלמידים שוכחים מהר. אין לי זמן לשטויות, אין לי פתרון לכל דבר. מילא, אחוז המתגייסים גבוה, בכל שנה נשאר גבוה, גבוה מאוד. ואני עסוקה מדי" (ראונר, 2019, עמ' 133). בהמשך היא פורשת בפני בעלה את השקפתה הערכית, ומסבירה שמבחינתה אין הבדל בין שירותים נקיים, כיסאות מורמים בסוף היום וסמינר הכנה לצבא או לפולין. לשיטתה, דרכה החינוכית צולחת, שכן: "שמו הטוב של בית הספר הלך לפניה" (ראונר, 2019, עמ' 130). "בפעם היחידה בה אירית מתייחסת לנערים, היא טופחת על כתפיהם בסיפוק" (ראונר, 2019, עמ' 70). הפער בין התמונה הנינוחה הזאת, מתק השפתיים של אירית והקלישאות שהיא מפזרת לבין הזוועות שמתחוללות בבית הספר שהיא מנהלת, זועק לשמיים. אם לשוב לציטוט משירו של ויזלטיר המופיע בראש המאמר, אירית אולי אינה מלמדת את הילדים לשנוא, אך היא מאפשרת למסרים הללו לנבוט ולהשתרש בתלמידיה.

ומה באשר לרונית? הספרות מהווה חלק מרכזי בחייה: היא מלמדת ספרות, כותבת שירה, ופרסמה ספר שירים בהוצאת עיתון 77. יצירות ספרות מלוות את דמותה לכל אורך הרומן, לעתים בצורה מטאפורית, כמו למשל כאשר השורות "כוחי הולך ודל, היה נא טוב אלי" משירה של רחל מתנגנות כשהיא ממתינה למוזיקאי שבו התאהבה; לעיתים בצורה קונקרטית יותר, למשל כאשר היא מצטרפת לתלמידי מגמת תיאטרון שהולכים לצפות בהצגה "הדיבוק" של תיאטרון גשר. עולמה רווי באסוציאציות ספרותיות, וקטעי שירים צצים בראשה ברגעיה הקשים ביותר. כאשר הנערים רוקדים סביבה בנהמות, היא שומעת את נשימותיו של אחד הנערים ואת עצמה לוחשת לו קטע משיר של דליה רביקוביץ: "את צער ג'יבליה לא תשכח" (ראונר, 2019, עמ' 181). כשהיא נמלטת מהנערים היא לוחשת קטע משיר התפילה של יצחק לאור, ומבקשת בלשונו: "תצילני. מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מחבר רע משכן רע ואל תשימנו קלגסים וסוהרים" (ראונר, 2019, עמ' 185). יצחק לאור ודליה רביקוביץ, המשוררים אשר צפים בתודעתה של רונית בשעות מצוקתה, מוזכרים כמשוררים שבהם לא העזה לגעת כאשר לימדה את תלמידיה שירי מלחמה.

וכאן למעשה העיקר. רונית מאמינה ביופייה של הספרות ובכוחה לחנך, ומנסה להישען עליה כדי להגיע באמצעותה אל תלמידיה. היא שואפת להדביק את תלמידיה באהבת הספרות, ולהעביר להם באמצעותה את השקפת עולמה ההומניסטית. היא שואלת את עצמה מהי הדרך הנכונה לגשת אל התלמידים בכוח השיר, ומנסה דרכים שונות כדי להגשים את שאיפותיה. אבל היא כושלת שוב ושוב, והכישלונות המפוארים הללו מתוארים בפירוט ברומן. היא מחייבת את תלמידיה ללמוד שיר בעל-פה, בתקווה שהדבר יקרב אותם לעולם הספרות, אך כשתלמיד מדקלם במגושמות את "על השחיטה" של ביאליק, ניכר כי המילים אינן קשורות אליו, מישהו מצלם אותו ופורצת תגרה. היא מלמדת את "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, ובמקום להזדהות עם כאב השכול התלמידים מוחים: "הוא התבלבל המשורר הזה: הנה מוטלות גופותיהם, גופותיהם! זה מה שהוא היה צריך לכתוב. שילמדו!" (ראונר, 2019, עמ' 94). היא מלמדת את שירו של דוד אבידן "איש צעיר גומר בגרות הולך להיפגע", ואומרת לתלמידים כי הם עתידים לעמוד במחסומים – תלמידות פונות למנהלת להתלונן עליה. אחת מהן אומרת כי "גם ככה יש הרבה משתמטים בכיתה", והשנייה טוענת שהשיר "זיהם את האוויר" (ראונר, 2019, עמ' 122).

כישלונותיה החוזרים ונשנים של רונית להעביר את המסרים שבהם היא מאמינה אל תלמידיה מובילים אותה לתסכול עצום, והיא מביעה אותו  בפני אירית המנהלת. היא מוטרדת מכך שמערכת החינוך אינה עוצרת את תהליך ההתבהמות של הנערים ושל המדינה, תוהה על הסיבה לכך שהנערים תקפו אותה, ובדבריה לוקחת אחריות מסוימת על עצמה ועל שאר המורים: "את ראית בטלוויזיה את הבטון השבור בהפצצות. את השמיים יורדים, במטח אחד של עופרת. מה אפשר לצפות מילדים, אם הם נדחפים לרדוף ולהכות. את תגידי לי: זה משהו בפנים שלי, משהו נשקף בפנים, תגידי לי. או שככה הם נקראים לעשות, מצווים ככה, כי זה מה שהם יודעים, מתחת לחיוכים הרכים ולמילים המסולפות בבית הספר. מה את יודעת, באיזה צער אנחנו מלמדים ילדים. באיזה צער אנחנו מחנכים. מה אנחנו מעוללים: איזה כעס, איזו שנאה? אם אני עצמי אשמה בכך, אם אני אחראית או אם אני מפחדת, איך אישה כמוך איך את יכולה לשפוט" (ראונר, 2019, עמ' 164). התסכול מערער מאוד את רונית, שנראית שברירית וחסרת אונים עוד לפני שהתלמידים מתחילים לרדוף אותה, ועל סף איבוד שפיותה לאחר שהמרדף מתחיל.

הכישלון של רונית אינו כישלון פרטי, אלא כישלון של כל בית הספר, וכבר ראינו כיצד אירית מאפשרת לו לקרות. הכישלון איננו רק של הספרות, אלא של שלל המקצועות: "עד החגים כבר הרגישו אסירים בבית הספר: בשיעור אנגלית או מתמטיקה, הרגישו כבולים לכיסא. לא היה הבדל בין שיעור אחד למשנהו, אלא בתחושת הטורח שבה עברו השעות, באטיות שעיצבה את השגרה המונוטונית. […] המורים היו שייכים לעולם שעבר זמנו, לכוכב ישן שאורו דעך וכבה" (ראונר, 2019, עמ' 101). התרבות נתפסת בעיני התלמידים כמשהו שזמנו עבר, "בני אדם לא מדברים יותר ככה" (ראונר, 2019, עמ' 93), הם אומרים לה, ומתנגדים לה בכל כוחם. הם אינם כותבים ואינם קוראים (כבר צוין שאינם מביאים מחברת או ספר), הם משליכים פסלוני חמר שנעשו במגמת אומנות, והן החינוך המוזיקלי (שעליו אמון בן-זוגה של המורה רונית) הן החינוך הספרותי (שעליו רונית מופקדת) מתוארים כמתפוררים.

סימונה באט עמדה על תפקידם של המורים בהקשר של הרומן הזה, וכתבה שהנערים מייצגים את האלימות הגולמית, ואילו רונית, המורה לספרות, את הסובלימציה המעדנת את היצר ואמורה להפוך אותו לאומנות. לדבריה, הנערים דוחים את התיווך של המורה משום שהם רוצים לגעת בדבר עצמו, בדחף הטהור (באט, 2020). ואכן, במהלך ההתבהמות שלהם הנערים מתוארים כמי שמבקשים להשמיד כל שביב תרבות: "היה להם קו מנחה עכשיו: להשלים את הנזק שהקרבות יצרו, להרוס את מרקם החיים שההפגזות לא שברו. לכלות את זעמם בכל דבר שנדף ממנו ריח מתורבת. הם חיפשו דרך לנעול את חנויות הספרים, להבעית את הגבירות במסעדות. הם ריססו בצבע את בניין התיאטרון המשופץ. העלו באש איילה או כבשה ממתכת באוניברסיטה. 'לאן הולכים עכשיו?' שאל מישהו" (ראונר, 2019, עמ' 86).

לאן הולכים עכשיו? הנערים הולכים להמשיך ולהרוס ככל שיוכלו; אירית הולכת לנפנף באחוזי הגיוס הגבוהים בבית הספר שלה; מערכת החינוך שאינה מצליחה לעצור את התהליכים ההרסניים המתרחשים בה, אלא אף מחזקת ומשרישה אותם, הולכת ללמד ילדים לשנוא, לאט לאט, ולעיתים גם לא כל-כך לאט. אבל רונית ו', ואנחנו, המורים לספרות? ומורי המורים המכשירים את הדורות הבאים? אנחנו נוסיף לקרוא ספרות וללמד ספרות, ולהיאחז במעט התלמידים ששומעים אותנו, כמו תלמידי מגמת האומנות ביצירה, שהכינו מיצג מתריס במחאה על הצתת בית הספר הדו-לשוני, או התלמידה שאמרה שהשיר יפה, ו"מה שיפה שכתבו אותו, מבלי לדבר אותו" (ראונר, 2019, עמ' 93). נאחז בהם בשמחה על שאפשר למצוא אותם אפילו ברומן אפוקליפטי וקודר כמו בשבח המלחמה, נאחז בהם כי חינוך הוא אופטימיות וספרות היא תקווה.

מקורות

אביבי, י' (2019, 12 בדצמבר). "בשבח המלחמה": בספר הזה הפוליטי והמיני מתחרים במרוץ על הבכורה, הארץ ספרים.

אדיבי שושן, א' (2019). תבוסת המורה לספרות, עיתון 77, 408, 41-38.

באט, ס' (2020 , 31 בינואר). ההתגוששות המתמשכת והבלתי נמנעת בין היצר ליצירה. אודות, 14.

ויזלטיר, מ'  (1981). פארודיה על שיר של ויזלטיר. מוצא אל הים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

מוריס, א' (2019, 23 ביולי). הם היו עטופים בחסדי השנאה שלא ידעה גבולות. הארץ ספרים.

ראונר, ע' (2019). בשבח המלחמה. חבל מודיעין: כנרת, זמורה דביר.