ריאיון עם כותבים על ספריהם - "מקרב ומרחיק: עיון בדמות המחנך המשמעותי בבית הספר הציבורי" מאת בועז צבר, "בתי ספר ייחודיים - האומץ להרהר ולערער על המובן מאליו" מאת גדי ביאליק - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 66

ריאיון עם כותבים על ספריהם – "מקרב ומרחיק: עיון בדמות המחנך המשמעותי בבית הספר הציבורי" מאת בועז צבר, "בתי ספר ייחודיים – האומץ להרהר ולערער על המובן מאליו" מאת גדי ביאליק

ריאיון עם כותבים

אבנר בר חמא

תום קורי

עורך הריאיון, חבר צוות הוצאת הספרים של מכון מופ"ת

tomkori@macam.ac.il
ריאיון עם כותבים בעקבות צאת ספריהם לאור בהוצאת מכון מופ"ת: ד"ר גדי ביאליק וד"ר בועז צבר

בשנת 2020 הוצאת הספרים של מכון מופ"ת הוציאה לאור את הספרים מקרב ומרחיק: עיון בדמות המחנך המשמעותי בבית הספר הציבורי מאת בועז צבר, ובתי ספר ייחודיים – האומץ להרהר ולערער על המובן מאליו מאת גדי ביאליק. שני ספרי מחקר אלו מייצגים שני קצוות במרחב החינוך בישראל. האחד מתמקד ברוחב הפעולה של המחנך המשמעותי במערכת החינוך הציבורית, ןהאחר בוחן את בתי הספר הייחודיים ככלי לשינוי של הקבוע והדוגמטי. הסמיכות שבה יצאו הספרים מעוררת דיון מעניין, המעמת בין שתי תפיסות העולם החינוכיות שהם מציגים. קיימנו ריאיון עם שני המחברים וביקשנו מהם לספר על ספרם, מה הם חושבים זה על גישתו של זה, וכמובן, כיצד התאימו הגישות את עצמן לתקופת הקורונה.

בועז צבר, מה הופך מחנך למשמעותי, ומה הם לדעתך היתרונות המרכזיים בצורת החינוך הזו?

הדיון בספר אינו מציע אידאולוגיה חינוכית סדורה, אלא נקודת מבט אקזיסטנציאלית על המפגש החינוכי שבין הילד והמבוגר. בניגוד לגישות המאפיינות את החינוך בימינו, העמדה הפדגוגית המוצגת בספר גורסת כי פיתוחה של  האנושיות כרוך בהעצמת ביטחונו הקיומי של התלמיד בעולם. ביטחון קיומי מתגלם בתחושת מסוגלות, בערך עצמי ובמשמעות, ולכן יש לנסח את אתגרי החינוך בהתאם למאפייני מציאות חייו הנפשית, הגופנית והחברתית של הילד. הספר אינו עוסק בתאוריות הוראה ולמידה, אלא בחקירת היבטיה הממשיים והעמומים של חוויית הקיום היום-יומית בבית הספר. על פיה, צורת ההתפתחות של הילד כרוכה בקיומה של תחושת משמעות וביטחון בעולם, ובתוך כך בדיאלוג ובאהבה בין הילד ובין המבוגרים המשמעותיים בעולמו. בתפיסה זו המחנך המשמעותי משמש גשר בין עולם הילד ובין חברת המבוגרים ותרבותה, וזוהי משימה מורכבת ומעניינת, כפי שאני משתדל להראות בספר.

גדי ביאליק, כיצד אתה מגדיר את המושג "ייחודיות חינוכית", ואיזה מקום לדעתך גישה זו תופסת במרחב הפדגוגי בישראל?

ייחודיות חינוכית היא מנוף ואסטרטגיה לשינוי ולחדשנות חינוכיים. היא אינה מטרה, אלא אמצעי אשר זכה לפרשנויות רבות וליישומים מגוונים לאורך השנים. תמציתה היא מתן לגיטימציה להתבונן על ה"מובן מאליו" או על ה"אוטומט" המתקיים במוסדות החינוך ולהעז להפנות אליו ביקורת ושאלות של מהות ושל דרך. המפגש הראשון שלי עם ייחודיות חינוכית היה דרך בתי הספר הייחודיים שהוקמו במקומות שונים בעולם ופעלו ברוחו של פילוסוף החינוך ג'ידו קרישנמורטי. הוא טען שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ולכן בחינוך המבקש לקרב את תלמידיו לאמת – לא יכול להיות מורה ולא יכולה להיות דרך. הגישה הזו מערערת את יסודות הדרך שלפיה מתנהלים כיום בית ספר ותהליך חינוכי בית-ספרי סדור. התפיסה הזו הדהדה לי זיכרונות וחוויות שחוויתי כנער בבית הספר. נזכרתי במורים, שאליהם לרוב לא התחברתי, וב"אמיתות" שהייתי צריך לשנן ו"להקיא" במבחנים התקופתיים. ולכן, כמי שהתחבר לפילוסופיה המסעירה הזו, לאפשרות להציע חלופה רדיקלית ל"סתמיות" חינוכית שחוויתי כילד וכנער, תהיתי כיצד פועל בית ספר ברוחו של קרישנמורטי. בית ספר שלא יכולים להיות בו מורים, שאינו מלמד אמיתות מוסכמות.

בועז, מה קושר את דמותו של המחנך המשמעותי לבית הספר הציבורי? האם מחנך משמעותי מהסוג שנידון בספר אינו יכול להתקיים במרחב של בית ספר פרטי או ייחודי?

כעיקרון, דמותו של המחנך המשמעותי אינה תלויה באכסניה שהוא משרת בה. מהות החינוך על פי הגישה הקיומית המוצגת בספר אינה תלויה באידאולוגיה ואפילו לא בתאוריית הוראה כזאת או אחרת, אלא באיכות המפגש האנושי בין המורה לתלמיד. מפגש שכזה יכול להתקיים בכל מסגרת חינוכית. בבית הספר הציבורי, שאליו מגיעות אוכלוסיות מכל רובדי החברה, מתווספת לתפקידו של המחנך גם משמעות חברתית בלתי מבוטלת. משמעות זו היא לטעמי נדבך חשוב הנוסף לעבודתו ומחזק את ערכה בעיניו.

גדי, "בתי ספר ייחודיים" קורא ליישום ולשילוב של מאפיינים מהייחודיות החינוכית לתוך מערכת החינוך הציבורית. האם הספר מציג ניסיונות שכבר נעשו או מיועדים להיעשות בהקשר הזה?

אומנם במקרים רבים ייחודיות חינוכית נקשרת היסטורית וגם כיום לזכות יתר השמורה רק לקבוצות בעלות רקע סוציואקונומי גבוה, אך אין זו גזרת גורל. יש דוגמאות מרתקות למוסדות שהשתמשו בלגיטימציה לשינוי ולחדשנות שתהליך פיתוח הייחודיות יוצר, כדי לכונן מערכת חינוכית איכותית וציבורית לחלוטין. כזו שאינה ממיינת את הלומדים בה ואינה דורשת תשלומים גבוהים לקיומה, ובה בעת יוצרת רלוונטיות לעולם הבאים בשעריה ומעניקה להם ערכים חינוכיים וחברתיים מגוונים. כדי להצליח במשימה של ייחודיות-ציבורית דרושים אמון, תמיכה מקצועית באנשי החינוך, מוכנות לקבל טעויות ואקלים מערכתי תומך ומכווין. בהינתן אלו – ייחודית ציבורית ושוויונית, כפי שמוכיחות לא מעט דוגמאות, היא מיזם אפשרי בהחלט.

בועז, מה דעתך על בתי ספר ייחודיים? אילו מבין הרעיונות שבתי ספר אלו מציעים טבעי לדעתך או ראוי לאמץ לתוך מערכת החינוך הציבורית?

מבחינה פדגוגית אני שמח על קיומם וחושב שאפשר ללמוד מהם המון. עם זאת אני חושב שקיומה של דידקטיקה פרוגרסיבית איננה ערובה לחינוך טוב, משום שבסופו של דבר, המהות הפדגוגית מתגשמת במפגש האנושי ולא בפרקטיקה או במסמך ההצהרות של בית הספר. יתרה מכך, פדגוגיות בעלות נטייה אוטופיסטית (לכל כיוון אידאולוגי) נוטות לרדד בסופו של דבר את אנושיותם של הילדים והמורים – וזו מגמה שאני מזהיר מפניה בספר.

גדי, האם אתה מכיר את מושג המחנך המשמעותי? כיצד אתה תופס את מקומו של המחנך בתוך בית הספר הייחודי?

מנהיגות חינוכית אותנטית היא מנהיגות המבוססת על זהותם ועל משמעותם האישית של אנשי ונשות החינוך. נוסף על כך, זו מנהיגות המביאה לקדמת הבמה החינוכית ערכים ליבתיים, יחסים כנים וחתירה לעיסוק בשאלות של משמעות. במובן זה הספר על מוסדות החינוך הייחודיים קשור קשר הדוק לרעיון המחנך המשמעותי בחינוך הציבורי. מחנך שתינתן לו האפשרות לפעול מתוך משמעותו האישית (ולא רק מתוך ציוויים והנחיות חיצוניים), יוכל לחולל עם תלמידיו שיח של משמעות ולזמן להם חוויות למידה אותנטיות.

שאלה אקטואלית לסיום: כיצד ניתן לאפיין את המעבר של בתי הספר ללמידה מרחוק דרך שתי התפיסות שאתם מציגים?

ראשית, בועז, כיצד המעבר השפיע על תפקידו ועל דמותו של המחנך המשמעותי בעיני התלמידים? האם לצד ההגבלות נחשפו גם יתרונות במערכת היחסים הזו?

זהו אתגר שממדיו הולכים ומתגלים בפנינו בכל יום שעובר. הוראה בבית הספר, בוודאי בגילאי היסודי והחטיבה, איננה יכולה להיות מרודדת לפרקטיקה של "העברת ידע". מנקודת המבט שאני מפתח בספר, פדגוגיה משמעותית ובעלת ערך כרוכה בקיומו של מפגש אנושי – חברתי, תרבותי, בין-אישי. נוכחותו של הזולת אינה מתקיימת באופן ממשי במרחבים וירטואליים, אלא רק גרסה חיוורת ומדוללת שלה. ילדים שמקבלים מענה לצורכיהם הרוחניים והאנושיים בבתיהם הפרטיים ובחוג המשפחתי והקהילתי הקרוב, יינזקו פחות ממצב הסגר[1]; אבל ילדים שזקוקים לאחזקה, לדאגה, להכרה ולנוכחות של מבוגר משמעותי בכל רגע של חיי היום-יום, ייפגעו מאוד לטעמי, ועם ההשלכות של המצב נצטרך בוודאי להתמודד עוד תקופה ארוכה.

גדי, האם באמת הצליח החינוך הייחודי להסתגל בקלות למעבר אל הלמידה מרחוק? או שמא הפער הפיזי הקשה על מתן תשומת לב ייחודית לכל תלמידה ותלמיד?

זו שאלה שאין עליה תשובה יחידה, ובשלב זה גם לא תשובה מחקרית ברורה. סוגי ייחודיות שונים הם מראש אדפטיביים יותר לשינויים מאחרים. להבנתי המשותף לחלק גדול ממוסדות החינוך שהזדמן לי לבחון בתקופת הקורונה, הוא שהם השכילו להמשיך ולהחזיק מהויות פדגוגיות ומהויות של יחסים בין מורים לתלמידים גם במעבר ללמידה מרחוק. מכיוון שאצל חלקם הגדול הדידקטיקה והמרוץ אחר הספקי ידע לימודי אינם במרכז העשייה מראש, קל היה להם להמשיך ולהציע לתלמידיהם יחס אישי ותמיכה. היצירתיות המאפיינת מוסדות ייחודיים כחלק מהאומץ לקרוא תיגר על הקיים, גם היא אפשרה לכמה מביניהם שבחנתי להציע פתרונות יצירתיים מאוד למפגש החינוכי גם בימים מאתגרים אלו ולנוכח המגבלות. אני סבור שחשוב גם להגיד שתקופת הקורונה רק מחזקת את הצורך בייחודיות ציבורית. הקורונה יצרה לגיטימציה מפתיעה ומערכתית להרהר ולערער על המובן מאליו. עוד ועוד הרגלים חינוכיים התפוגגו ופינו מקום לחשיבה מחדש על הדברים ולמעשים פורצי דרך. ולכן מעניין יהיה לראות עד כמה צוותי החינוך ישכילו לתת ללגיטימציה הזו להמשיך ולאפשר להם להשתנות ולהתחדש – גם כשהמערכת תשוב לשגרה ותשאף לחדש ימיהם כקדם.

  ריאיון זה נערך בימי וירוס הקורונה, בעיצומו של הסגר השלישי בישראל.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם: