דבר העורך

קוראות יקרות, קוראים יקרים.

שורות אלה נכתבות בראשיתו של אביב. התורמוסים פורחים בצידי הדרכים, הסמסטר האקדמי השני כבר התחיל, החופים מתנקים והולכים מגושי זפת ועוד סיבוב בחירות הגיע לקיצו. אביב. אביב ישראלי.

החודשים הארוכים שקדמו לאביב הזה, כל כולם עמדו בצילו של נגיף משונן שהעמיד אותנו, כחברה, בשורה של אתגרים, שבימים אלה עדיין לא ברורה מידת הצלחתנו לעמוד בהם. בעצם, במחשבה שנייה, האם רוב האתגרים האלה לא היו שם קודם? והקורונה רק הציגה בפנינו מראה  אכזרית למדי של כישלון העמידה שלנו בהם כחברה?

למשל, השכונה שלי, האהובה וה"אדומה". בימים של שגרה כל כולה מפגשי קצוות. חרדים וחילונים, מהגרי עבודה ופליטים ואזרחים, תושבים ותיקים, שרבים מהם משתייכים לעשירונים הסוציואקונומיים הנמוכים יותר, ותושבים חדשים – אומנים, אנשי היי טק ואקדמאים, שהביאו עימם בתי קפה וגן אנתרופוסופי. שגרת המפגשים הזו, גם כשאין נגיפים ברסס הטיפתי הסובב אותנו, היא  אתגר מתמשך שאיני יכול לומר ביושר שאנחנו עומדים בו בהצלחה יתרה. כשהגיעה הקורונה אלינו לשכונה, היא לא הקלה את ההתמודדות שלנו עם מפגשי הקצוות הללו. אפשר לומר שאפילו להפך. מהר מאוד ראינו איך כל אחת מן הקבוצות מתכנסת אל תוך הקהילה שלה ומתמודדת לבדה עם הקשיים – השכנים החרדים ומהגרי העבודה חלו יותר, ולא הצליחו ליצור אצל שכניהם תחושת אמפתיה ושותפות גורל, אלא בעיקר חרדת הדבקה שהפכה גם לגילויי שנאה בוטים. השכנים המשתייכים למכונה "המעמד היוצר", שאיבדו באחת את מקורות פרנסתם, לא היו יכולים לסמוך על חוסנה של הקהילה שתתמוך בהם בשעת משבר זו. להפך, הם נאלצו לקרוא ולשמוע כותרות על העצלות שלהם, על הבחירה שלהם לשבת בבית ולא להתפרנס. בתי הקפה נסגרו, חלקם לא נפתחו עוד.

את מאמרי בימת הדיון של הגיליון הזה, שנכתבו בעידן הקורונה, החלטנו להקדיש לאותה שגרת פערים ומפגשי קצוות ולאותה מראה שהעמידה הקורונה להתמודדות עימה בזירה שאליה כולנו משתייכים – מערכת החינוך הישראלית. כינינו את אותה בימת הדיון "ריחוק חברתי", והמאמרים בה בוחנים כמה מן הסוגיות הבולטות שנדמה שהמשבר חשף לקהל הרחב: הפערים הדיגיטליים והטכנולוגיים במערכת, ולצידם ניסיונות להתמודדות עם שאלות של שגרה חינוכית שנשברה, כמו שאלת החינוך למצוינות. במדור חדש, המוקדש לדיון מעמיק בזיקה לספרים שיצאו לאור לאחרונה בהוצאת הספרים של מכון מופ"ת, תום קורי, חבר צוות ההוצאה לאור, מראיין את ד"ר גדי ביאליק ואת ד"ר בועז צבר, על ההתמודדות של המערכת בשגרה שלפני ואחרי הקורונה עם סוגיית הפערים כפי שהיא באה לידי ביטוי בסוגיית הייחודיות החינוכית לעומת מעמדו של החינוך הציבורי. גם במדור "מן ההכשרה ומן השדה" לא נפקד מקומה של ההתמודדות עם סוגיות של שגרת משבר – במאמרים המציגים תוכנית היערכות להתמודדות עם אלימות במערכת החינוך הערבית, ובשאלת השילוב של הלומדים עם הצרכים הייחודיים בכיתות הרגילות במאמרה של כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר.  חידוש נוסף בגיליון הוא שילובו של פודקאסט מרתק בבימת הדיון, בהנחייתו של ד"ר אסף שטיין, המבטא את אחד מיתרונות המעבר לגיליון דיגיטלי. הפודקאסט מכונה "מצב למידה". בתקופה הקרובה נפרסם שתי שיחות שקיים אסף עם ד"ר יונתן מנדלס וד"ר האמה אבו-קשק בהקשר לאי-שוויון דיגיטלי בחברה הערבית (פרק א') ובהקשר לחוויית הלמידה מרחוק (או ליתר דיוק חסמי הלמידה מרחוק, וניסיונות יצירתיים ונחושים להתגבר עליהם) בקרב סטודנטים בדואים בנגב.

בחרנו להוסיף לגיליון הזה גם  מאמר של ד"ר מירי שטיינהרדט על עבודתה החשובה והחלוצית של מלכה האס, שהביאה לכאן את ההתנסות באמצעות אומנות. לכאורה, אין במאמר זה עיסוק בקורונה או בפערים החברתיים במערכת החינוך, אך יש בו, כך אני רואה לפחות רואה זאת, מעט תקווה. ואנחנו זקוקים לתקווה הזאת. בכל זאת, אביב.

ד״ר דודו רוטמן