חינוך דמוקרטי בדמותו של המאבק לקיימות

צילום: מיקי קרצמן, צלם, אומן ופעיל זכויות אדם ישראל. פרופסור חבר במחלקה לצילום של האקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, זוכה פרס א.מ.ת לשנת 2011.

בחינוך לדמוקרטיה ישנם מספר כיוונים: חינוך אזרחי פורמלי, חינוך התנסותי במסגרת בתי הספר הדמוקרטיים, חינוך התנסותי לאקטיביזם חברתי, שקיפות ויושרה, וודאי גם כיוונים נוספים. המאמר הנוכחי יעסוק באקטיביזם חברתי, תחום שלכאורה אינו שייך לנושא הדמוקרטיה, מכל מקום הוא לא הוזכר בקול הקורא לקראת גיליון 67. על רקע מגפת הקורונה אנחנו ניצבים בפני המחלה האמיתית, האתגר הקיומי של הישרדותנו על פני הגלובוס. לא חיים דמוקרטיים ולא כל סוג אחר של מבנה חברתי יתקיימו, אם לא נתחיל לפעול בנחישות מרבית אל מול ההולך ונהרס לנגד עינינו.

בריאיון עם איימי גוטמן לרגל 30 שנה לפרסומו של ספרה חינוך דמוקרטי (שראה אור בשנת 1987), הזכירה המראיינת ד"ר מיטיה סרדוק (Sardoc, 2018) את אחד מדברי השבח שנכתבו בזמנו על הספר: "[זו] התרומה החשובה ביותר לספרות על החינוך הדמוקרטי בשבעים השנים האחרונות". אלא שחרף הביקורת המהללת, כאשר הציגה המראיינת שאלות שונות שהיו בעלות פוטנציאל להוביל לַנושא הקריטי "קיימות", דבר לא קרה. היא שאלה למשל: "מה הם הכישורים והיכולות שיש להקנות אצל אזרחי העתיד, שאת מזהה כחשובים ביותר?", "מה הן הבעיות הלוחצות ביותר שניצבות בפני החינוך לאזרחות היום?"  "האם היית מוצאת לנכון להוסיף משהו, אם מהדורה שלישית של חינוך דמוקרטי הייתה מודפסת עתה?", ו"האם ישנה סוגיה כלשהי בדיונים בני זמננו על חינוך, שראויה לדעתך ליתר תשומת לב?"

באף אחת מן השאלות הללו, ואף אחרות בריאיון, לא התייחסה גוטמן בתשובותיה לנושא החשוב מכולם – כושר ההישרדות של החי והצומח על פני כדור הארץ. אני סבור שאפשר להסביר זאת – וסליחה על "הקטנוניות" – באופן הבא: כתב העת שבו מופיע הריאיון עם גוטמן התפרסם ביולי 2018, ואילו אירוע שטלטל וזעזע את אנשי הקיימות בכל העולם אירע באוקטובר אותה שנה. האירוע המטלטל היה דיווח מיוחד של כ-90 מדעני האו"ם בארגון IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים), שכלל אזהרה חמורה בעניין ההתחממות הגלובלית: על מנת להגיע ליעד התחממות שאינה מעבר ל-1.5⁰ בהשוואה לעידן המהפכה התעשייתית, תידרש צריכת הפחם להצטמצם בשני שלישים עד 2030, ולהגיע לאפס אחוז מצריכת החשמל עד שנת 2050. השימוש באנרגיות מתחדשות יצטרך להגיע ל-85% מייצור החשמל ואף למעלה מכך. הדוח מוצא כי השיפור הניכר בטכנולוגיות לייצור חשמל מאנרגיה סולרית ומאנרגיית רוח, שכבר החל לקרות, יוכל להוות סימן לשינוי מערכתי חיובי בהמשך. לעומת זאת, אם תהליכי השינוי הנדרשים עד שנת 2030 לא יתרחשו, מצב ההתחממות הקטלני ייעשה לבלתי הפיך. אין לי ספק, שאם גוטמן הייתה עונה על אותן שאלות היום, כשהסכנות הגדולות הן "על השולחן", היא הייתה מתייחסת בהרחבה לעניין הקיימות.

בשנת 2015 נחתם הסכם פריז בוועידת האקלים של האו"ם. ההסכם עסק ביעדי הקיימות של המדינות הרבות שלקחו בו חלק ובמחויבות של כל אחת מהן לגבי תהליך ההתחממות. נראה שלאף אחת מן הפעולות מאז לא הייתה השפעה כה רבה על דעת הקהל בעולם כמו להופעתה של הנערה השבדית גרטה טונברג. בנאום שנשאה בדיון באו"ם על ההתחממות אמרה: "אנשים סובלים, אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות, ואנחנו בתחילת הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית תמידית – איך אתם מעזים?" (אשכנזי, 2019). טונברג בת ה-16 הוכתרה ב-2019 לאשת השנה של "טיים" בזכות אקטיביזם חברתי יוצא דופן בכל קנה מידה.

כאשר אנחנו שואלים ב-2021: "החינוך לדמוקרטיה לאן?" מבלי להזכיר כלל את האיום הקיומי הממשי שאנחנו ניצבים בפניו – אנחנו נכשלים כמו איימי גוטמן. מרבית המדינות לא הגיעו ליעדים שנקבעו עבורן בהסכם פריז, וישראל מרחיקת-לכת ברשלנותה מבין האומות. על אף משבר הקורונה, מדינות רבות התחייבו לקראת סוף 2020 להגביר את מאמציהן לפעול כקהילה בינלאומית מאוחדת על מנת להתמודד עם אתגר הפחתת פליטות גזי חממה וקידום כלכלה דלת פחמן. כך למשל, בריטניה ומדינות האיחוד האירופי הגישו לאמנת האקלים יעדים שאפתניים יותר ותוכניות מעודכנות במסגרת הסכם פריז לפני סוף השנה שעברה. נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, המביא עימו רוחות של שינוי בהשוואה לקודמו בתפקיד, פרסם את התוכנית שתהפוך להתחייבות רשמית בשבוע הבא, שבמסגרתה נכללים יעדים למעבר מלא לאנרגיה מתחדשת עד 2035 והשקעה של 2 טריליון דולר לאיפוס מאזן פליטות גזי החממה. האיחוד האירופי גם הוא התחייב להפחתת פליטות בהיקף של 55% עד 2030, והקצה 37% מתקציב הסיוע הכלכלי לאחר משבר הקורונה לנושאי האקלים ולפרויקטים של שמירת טבע – בסך 265 מיליארד יורו. אוסטרליה אימצה תוכנית שאפתנית משלה. המשמעות היא שישראל הפכה לאחת המדינות היחידות ב-OECD, לצד טורקיה, שטרם גיבשה תוכנית ויעדים אקלימיים ארוכי טווח התואמים את גודל ואת דחיפות משבר האקלים (שטיינר, 2021).

ראשי מדינות האיים באוקיינוס השקט התייחסו בנאומים שלהם בעצרת האו"ם לנושא אחד – התחממות כדור הארץ והסכנה הקריטית שעליית מפלס פני הים תגרום למחיקת האיים. "שינוי האקלים הוא נשק להשמדה המונית", אמר ראש ממשלת טובאלו, והעיתונאי מעיר: "הגרעין האיראני ממש לא מעניין אותם, גם לא המשא ומתן התקוע בין ישראל לפלסטינים או אפילו מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. ראשי מדינות האיים באוקיינוס השקט, שנאמו בימים האחרונים בעצרת האו"ם בניו יורק, דיברו על הסכנה הגדולה הנשקפת להם – שינוי האקלים, שאחת מהשלכותיו עלולה להיות עליית מפלס פני הים, דבר שיגרום להיעלמות האיים הפסטורליים". (דרוקמן, 2018)

למה התלמידים?

ג׳ונתן פראנזן (2020), פעיל חברתי וסופר, חדל להאמין בכוחה וברצונה של הציוויליזציה להציל את עולמנו מפני קריסה סופית ומוחלטת שצפויה לנו בשל פשעי ההתנהלות בתחום האקלים ובתחום שימור הסביבה. מסקנותיו קשות אך חד-משמעיות; בספרו הוא מבשר לנו כי נמוג הסיכוי להציל את העולם מפני התאבדות אקולוגית. ישנן ארצות, כמו שהראה לנו שטיינר (2021), שבהן נעשית בכל זאת פעולה רצינית, ומספרן הולך וגדל, אבל עד כה ישראל אינה כלולה בהן. אם אין הסכמה ציבורית כללית שנדרשים מעשים רדיקליים, הפוליטיקאים שינסו להוביל מהלכים כאלה, בכל מדינה, מסתכנים באובדן מעמדם. אבל השעון דופק, ויש שמתייאשים כמו המקרה של פראנזן.

הדרישה ללמידה אחרת, אם להתבונן על הדברים מזווית קצת שונה, וליציאה מקופסת הלימוד הפרונטלי בת מאות השנים, נעשתה ברורה  לעין כול בעידן הקורונה. אין אפשרות להמשיך עוד עם אינרציה עתיקה, כאשר המציאות משתנה ללא-הרף לנגד עינינו ומאיימת על חיינו. אז מה כן? ובכן, הנה הסיפור המדומיין שכותב עבורנו הוגה החינוך ניל פוסטמן (1998) – כאילו כתב זאת היום:

"אז הסביר [הסגן] לראש העיר שתלמידי בתי הספר הציבוריים היו עד כה חלק מהבעיה הכללית, בעוד שעם קצת דמיון ושינוי בפרספקטיבה הם יכולים להפוך בקלות לחלק מהפתרון הכללי. הוא הצביע על כך, שבחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים יש בערך 400,000 צעירים וצעירות, בריאים בגופם ומלאי מרץ, שאפשר בעזרתם להפוך את העיר מחדש למקום שראוי לחיות בו (עמ' 81).  […] למרבה התדהמה, רוב התלמידים נוכחו כי עם שלא "קיבלו" חינוך, היו מסוגלים ליצור משהו מספק למדי. הם חוו יום-יום את לימודי החברה שלהם ואת שיעורי הגיאוגרפיה והתקשורת והביולוגיה ועוד דברים רבים נוספים שאנשים הגונים וראויים יודעים עליהם, לרבות האמונה שעל כל אחד לתרום את חלקו כדי ליצור עיר שניתן לחיות בה, ללא קשר למה שכל אחד מהם יעשה בעתיד. […] יהיה זה טיפשי להכחיש את הבעיות שיצרה ההרפתקה. לדוגמה, אלפי ילדים שהיו אמורים לדעת מהם הנהרות העיקריים באורוגוואי נאלצו לצאת אל החיים כשאינם מצוידים בעובדות אלה. מאות מורים הרגישו שכל הכשרתם הייתה לריק, מפני שלא ידעו לחנך ילדים אלא בין כותלי הכיתה. כצפוי, היה קשה ביותר לחלק ציונים על הפעילויות השונות, ולאחר זמן לא רב, כמעט לא נערכו עוד בחינות. הדבר העציב אנשים רבים מטעמים רבים, אך בעיקר מפני שאיש לא יכול היה עוד להבחין בין ילדים טיפשים לבין ילדים חכמים" (עמ' 84).

עמידה ביעדים של מאבק הקיימות כרוכה בדרישות גבוהות וקשות, אמרנו, כלפי הציבור: הקפדה על מִחזור, עד וכולל נקודות הקצה; הפסקה של פליטות גזים רעילים; יצירת אנרגיה חלופית סולרית/רוח (לא גז ולא פחם או נפט); מעבר לתחבורה ציבורית; צמצום טיסות, צמצום צריכה באופן כללי, צמצום אכילת בשר מן החי ועוד. האם המנהיגים בישראל ירצו לטפל בכך בנחישות הדרושה? לנוכח המצב הפוליטי הרגיש שלנו ולנוכח מה שכבר התרשלנו לעשות עד כה,  ספק אם יעשו זאת  – ובינתיים שעון הזמן דופק.

מי שלא יצטרכו לשלם מחירים פוליטיים אם יעסקו בנושאים הללו הם התלמידים, שהדבר בנפשם, אף אם רבים מביניהם עדיין אינם יודעים זאת. במה יכולים התלמידים לפעול נראה מיד, אבל לפני כן נשאל, כיצד קורה שרבים מהם אינם מודעים לסכנה הגדולה. מקורו של המצב המוזר הזה הוא, שאין עיסוק מסודר אם בכלל בנושא הקיימות בבתי הספר או בחינוך הלא-פורמלי. משרד החינוך  "לא התפנה" עד כה מענייניו החשובים ל"נושא שולי" כמו חיים ומוות של כולנו. העיסוק בסוגיית הקיימות באופן מקיף אינו רק שאלה של תשלום מחירים פוליטיים; זו גם, ואולי בעיקר, שאלה מוסרית. החלטת משרד החינוך לא לעסוק בנושא הקיימות באופן מקיף בבתי הספר היא החלטה להעלים מן התלמידים את עתידם ואת גורלם, שעלול להיות מר. תלמידים צעירים מאוד אינם יכולים להתמודד עם האתגר, אבל החל מן השנתונים הבוגרים של בית הספר היסודי ובכיתות העל-יסודי, הנושא הזה הוא בדיוק מה שצריך לעמוד אצלם בקדמת הבמה.