חינוך דמוקרטי בדמותו של המאבק לקיימות - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

חינוך דמוקרטי בדמותו של המאבק לקיימות

בימת דיון

אבנר בר חמא

 

ד"ר אברהם פרנק

הכותב הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך (בגמלאות) ופעיל חברתי

avrahamf10@gmail.com
הקול הקורא לקראת גיליון זה הפנה את קוראיו לעסוק בחינוך הדמוקרטי על היבטיו השונים. עם זאת, בין 11 הנקודות המציעות כיווני כתיבה לא הוזכר נושא הקיימות, שלכאורה אין לו קשר עם הנושא המרכזי - החינוך לדמוקרטיה. ובכל זאת, מאמר זה מראה לא רק שבעיות ההתחממות של כדור הארץ הן קריטיות עבור התלמידים והחניכים, אלא שטיפול בהן בַמסגרות החינוכיות הוא עניין דמוקרטי לכל דבר.

לסקירה לדוגמה בנושא ראה כתבה שנדלתה מתוך אתר כלכליסט:
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3895133,00.html

נדלה מתוך אתר גלובס:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001352355

בחינוך לדמוקרטיה ישנם מספר כיוונים: חינוך אזרחי פורמלי, חינוך התנסותי במסגרת בתי הספר הדמוקרטיים, חינוך התנסותי לאקטיביזם חברתי, שקיפות ויושרה, וודאי גם כיוונים נוספים. המאמר הנוכחי יעסוק באקטיביזם חברתי, בתחום שלכאורה אינו שייך לנושא הדמוקרטיה, מכל מקום הוא לא הוזכר בקול הקורא לקראת גיליון 67. לאחר שעברנו את שנת הקורונה, אנחנו שבים וניצבים בפני המחלה האמיתית, האתגר הקיומי של הישרדותנו על פני הגלובוס. לא חיים דמוקרטיים ולא כל סוג אחר של מבנה חברתי יתקיימו, אם לא נתחיל לפעול בנחישות מרבית כנגד ההולך ונהרס לנגד עינינו.

לאחר שעברנו את שנת הקורונה, אנחנו שבים וניצבים בפני המחלה האמיתית, האתגר הקיומי של הישרדותנו על פני הגלובוס. לא חיים דמוקרטיים ולא כל סוג אחר של מבנה חברתי יתקיימו, אם לא נתחיל לפעול בנחישות מרבית כנגד ההולך ונהרס לנגד עינינו.

בריאיון עם איימי גוטמן לרגל 30 שנה לפרסומו של ספרה חינוך דמוקרטי (שראה אור בשנת 1987), הזכירה המראיינת ד"ר מיטיה סרדוק (Sardoc, 2018) את אחד מדברי השבח שנכתבו בזמנו על הספר: "[זו] התרומה החשובה ביותר לספרות על החינוך הדמוקרטי בשבעים השנים האחרונות". אלא שחרף הביקורת המהללת, כאשר הציגה המראיינת שאלות שונות שהיו בעלות פוטנציאל להוביל לַנושא הקריטי "קיימות", דבר לא קרה. היא שאלה למשל: "מה הם הכישורים והיכולות שיש להקנות אצל אזרחי העתיד, שאת מזהה כחשובים ביותר?", "מה הן הבעיות הלוחצות ביותר שניצבות בפני החינוך לאזרחות היום?", "האם היית מוצאת לנכון להוסיף משהו, אם מהדורה שלישית של חינוך דמוקרטי הייתה מודפסת עתה?", ו"האם ישנה סוגיה כלשהי בדיונים בני זמננו על חינוך, שראויה לדעתך ליתר תשומת-לב?".

באף אחת מן השאלות הללו, ואף אחרות בריאיון, גוטמן לא התייחסה בתשובותיה לנושא החשוב מכולם – כושר ההישרדות של החי והצומח על פני כדור הארץ. אני סבור שאפשר להסביר זאת – וסליחה על "הקטנוניות" – באופן הבא: כתב-העת שבו מופיע הריאיון עם גוטמן התפרסם ביולי 2018, ואילו אירוע שטלטל וזעזע את אנשי הקיימות בכל העולם אירע באוקטובר אותה שנה. האירוע המטלטל היה דיווח מיוחד של כ-90 מדעני האו"ם בארגון IPCC (הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים), שהוציא אזהרה חמורה בעניין ההתחממות הגלובלית: על-מנת להגיע ליעד התחממות שאינה מעבר ל-1.50 בהשוואה לעידן המהפכה התעשייתית, תידרש צריכת הפחם להצטמצם בשני שלישים עד 2030, ולהגיע לאפס אחוז מצריכת החשמל עד שנת 2050. השימוש באנרגיות מתחדשות יצטרך להגיע ל-85% מייצור החשמל ואף למעלה מכך. הדוח מוצא כי השיפור הניכר בטכנולוגיות לייצור חשמל מאנרגיה סולרית ומאנרגיית רוח, שכבר החל לקרות, יוכל להוות סימן לשינוי מערכתי חיובי בהמשך. לעומת זאת, אם תהליכי השינוי הנדרשים עד שנת 2030 לא יתרחשו, מצב ההתחממות הקטלני ייעשה לבלתי הפיך. אין לי ספק, שאם גוטמן הייתה עונה על אותן שאלות היום, כשהסכנות הגדולות הן "על השולחן", היא הייתה מתייחסת בהרחבה לעניין הקיימות.

כאשר אנחנו שואלים ב-2021 - "החינוך לדמוקרטיה לאן?" - מבלי להזכיר כלל את האיום הקיומי הממשי שאנחנו ניצבים בפניו – התחממות כדור הארץ - אנחנו נכשלים.

בשנת 2015 נחתם הסכם פריז בוועידת האקלים של האו"ם. ההסכם עסק ביעדי הקיימות של המדינות הרבות שלקחו בו חלק, ובמחויבות של כל אחת מהן לגבי תהליך ההתחממות. נראה שלאף אחת מן הפעולות מאז לא הייתה השפעה כה רבה על דעת הקהל בעולם כמו להופעתה של הנערה השבדית גרטה טונברג. בנאום שנשאה בדיון באו"ם על ההתחממות אמרה: "אנשים סובלים, אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות, ואנחנו בתחילת הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית תמידית – איך אתם מעזים?" (אשכנזי, 2019). טונברג בת ה-16 הוכתרה ב-2019 לאשת השנה של "טיים" בזכות אקטיביזם חברתי יוצא דופן בכל קנה מידה.

כאשר אנחנו שואלים ב-2021 - "החינוך לדמוקרטיה לאן?" - מבלי להזכיר כלל את האיום הקיומי הממשי שאנחנו ניצבים בפניו – אנחנו נכשלים כמו איימי גוטמן. מרבית המדינות לא הגיעו ליעדים שנקבעו עבורן בהסכם פריז, וישראל מרחיקת-לכת ברשלנותה מבין האומות. על אף משבר הקורונה, מדינות רבות התחייבו לקראת סוף 2020 להגביר את מאמציהן לפעול כקהילה בינלאומית מאוחדת על מנת להתמודד עם אתגר הפחתת פליטות גזי חממה וקידום כלכלה דלת פחמן. כך למשל, בריטניה ומדינות האיחוד האירופי הגישו לאמנת האקלים יעדים שאפתניים יותר ותוכניות מעודכנות במסגרת הסכם פריז לפני סוף השנה שעברה. נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, המביא עימו רוחות של שינוי בהשוואה לקודמו בתפקיד, פרסם את התוכנית שתהפוך להתחייבות רשמית בשבוע הבא, שבמסגרתה נכללים יעדים למעבר מלא לאנרגיה מתחדשת עד 2035 והשקעה של 2 טריליון דולר לאיפוס מאזן פליטות גזי החממה. האיחוד האירופי גם הוא התחייב להפחתת פליטות בהיקף של 55% עד 2030, והקצה 37% מתקציב הסיוע הכלכלי לאחר משבר הקורונה לנושאי האקלים ולפרויקטים של שמירת טבע – בסך 265 מיליארד יורו. אוסטרליה אימצה תוכנית שאפתנית משלה. המשמעות היא שישראל הפכה לאחת המדינות היחידות ב-OECD, לצד טורקיה, שטרם גיבשה תוכנית ויעדים אקלימיים ארוכי טווח התואמים את גודל ואת דחיפות משבר האקלים (שטיינר, 2021).

ראשי מדינות האיים באוקיינוס השקט התייחסו בנאומים שלהם בעצרת האו"ם לנושא אחד – התחממות כדור הארץ והסכנה הקריטית שעליית מפלס פני הים תגרום למחיקת האיים. "שינוי האקלים הוא נשק להשמדה המונית", אמר ראש ממשלת טובאלו, והעיתונאי מעיר:

הגרעין האיראני ממש לא מעניין אותם, גם לא המשא ומתן התקוע בין ישראל לפלסטינים או אפילו מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. ראשי מדינות האיים באוקיינוס השקט, שנאמו בימים האחרונים בעצרת האו"ם בניו יורק, דיברו על הסכנה הגדולה הנשקפת להם – שינוי האקלים, שאחת מהשלכותיו עלולה להיות עליית מפלס פני הים, דבר שיגרום להיעלמות האיים הפסטורליים. (דרוקמן, 2018)

עמידה ביעדים של מאבק הקיימות כרוכה בדרישות גבוהות וקשות. האם המנהיגים בישראל ירצו לטפל בכך בנחישות הדרושה? לנוכח המצב הפוליטי הרגיש שלנו ולנוכח מה שכבר התרשלנו לעשות עד כה,  ספק אם יעשו זאת  – ובינתיים שעון הזמן דופק.

למה התלמידים?

ג׳ונתן פראנזן (2020), פעיל חברתי וסופר, חדל להאמין בכוחה וברצונה של הציוויליזציה להציל את עולמנו מפני קריסה סופית ומוחלטת שצפויה לנו בשל פשעי ההתנהלות בתחום האקלים ובתחום שימור הסביבה. מסקנותיו קשות אך חד-משמעיות; בספרו הוא מבשר לנו כי נמוג הסיכוי להציל את העולם מפני התאבדות אקולוגית. ישנן ארצות, כמו שהראה לנו שטיינר (2021), שבהן נעשית בכל זאת פעולה רצינית, ומספרן הולך וגדל, אבל עד כה ישראל אינה כלולה בהן. אם אין הסכמה ציבורית כללית שנדרשים מעשים רדיקליים, הפוליטיקאים שינסו להוביל מהלכים כאלה, בכל מדינה, מסתכנים באובדן מעמדם. אבל השעון דופק, ויש שמתייאשים כמו המקרה של פראנזן.

הדרישה ללמידה אחרת, אם להתבונן על הדברים מזווית קצת שונה, וליציאה מקופסת הלימוד הפרונטלי בת מאות השנים, נעשתה ברורה  לעין כול בעידן הקורונה. אין אפשרות להמשיך עוד עם אינרציה עתיקה, כאשר המציאות משתנה ללא-הרף לנגד עינינו ומאיימת על חיינו. אז מה כן? ובכן, הנה הסיפור המדומיין שכותב עבורנו הוגה החינוך ניל פוסטמן (1998) – כאילו כתב זאת היום:

"אז הסביר [הסגן] לראש העיר שתלמידי בתי הספר הציבוריים היו עד כה חלק מהבעיה הכללית, בעוד שעם קצת דמיון ושינוי בפרספקטיבה הם יכולים להפוך בקלות לחלק מהפתרון הכללי. הוא הצביע על כך, שבחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים יש בערך 400,000 צעירים וצעירות, בריאים בגופם ומלאי מרץ, שאפשר בעזרתם להפוך את העיר מחדש למקום שראוי לחיות בו (עמ' 81).  [...] למרבה התדהמה, רוב התלמידים נוכחו כי עם שלא "קיבלו" חינוך, היו מסוגלים ליצור משהו מספק למדי. הם חוו יום-יום את לימודי החברה שלהם ואת שיעורי הגיאוגרפיה והתקשורת והביולוגיה ועוד דברים רבים נוספים שאנשים הגונים וראויים יודעים עליהם, לרבות האמונה שעל כל אחד לתרום את חלקו כדי ליצור עיר שניתן לחיות בה, ללא קשר למה שכל אחד מהם יעשה בעתיד. [...] יהיה זה טיפשי להכחיש את הבעיות שיצרה ההרפתקה. לדוגמה, אלפי ילדים שהיו אמורים לדעת מהם הנהרות העיקריים באורוגוואי נאלצו לצאת אל החיים כשאינם מצוידים בעובדות אלה. מאות מורים הרגישו שכל הכשרתם הייתה לריק, מפני שלא ידעו לחנך ילדים אלא בין כותלי הכיתה. כצפוי, היה קשה ביותר לחלק ציונים על הפעילויות השונות, ולאחר זמן לא רב, כמעט לא נערכו עוד בחינות. הדבר העציב אנשים רבים מטעמים רבים, אך בעיקר מפני שאיש לא יכול היה עוד להבחין בין ילדים טיפשים לבין ילדים חכמים" (עמ' 84).

עמידה ביעדים של מאבק הקיימות כרוכה בדרישות גבוהות וקשות, אמרנו, כלפי הציבור: הקפדה על מִחזור, עד וכולל נקודות הקצה; הפסקה של פליטות גזים רעילים; יצירת אנרגיה חלופית סולרית/רוח (לא גז ולא פחם או נפט); מעבר לתחבורה ציבורית; צמצום טיסות, צמצום צריכה באופן כללי, צמצום אכילת בשר מן החי ועוד. האם המנהיגים בישראל ירצו לטפל בכך בנחישות הדרושה? לנוכח המצב הפוליטי הרגיש שלנו ולנוכח מה שכבר התרשלנו לעשות עד כה,  ספק אם יעשו זאת  – ובינתיים שעון הזמן דופק.

מי שלא יצטרכו לשלם מחירים פוליטיים אם יעסקו בנושאים הללו הם התלמידים, שהדבר בנפשם, אף אם רבים מביניהם עדיין אינם יודעים זאת. במה יכולים התלמידים לפעול נראה מיד, אבל לפני כן נשאל, כיצד קורה שרבים מהם אינם מודעים לסכנה הגדולה. מקורו של המצב המוזר הזה הוא, שאין עיסוק מסודר אם בכלל בנושא הקיימות בבתי הספר או בחינוך הלא-פורמלי. משרד החינוך  "לא התפנה" עד כה מענייניו החשובים ל"נושא שולי" כמו חיים ומוות של כולנו. העיסוק בסוגיית הקיימות באופן מקיף אינו רק שאלה של תשלום מחירים פוליטיים; זו גם, ואולי בעיקר, שאלה מוסרית. החלטת משרד החינוך לא לעסוק בנושא הקיימות באופן מקיף בבתי הספר היא החלטה להעלים מן התלמידים את עתידם ואת גורלם, שעלול להיות מר. תלמידים צעירים מאוד אינם יכולים להתמודד עם האתגר, אבל החל מן השנתונים הבוגרים של בית הספר היסודי ובכיתות העל-יסודי, הנושא הזה הוא בדיוק מה שצריך לעמוד אצלם בקדמת הבמה.

משרד החינוך  "לא התפנה" עד כה מענייניו החשובים ל"נושא שולי" כמו חיים ומוות של כולנו. העיסוק בסוגיית הקיימות באופן מקיף אינו רק שאלה של תשלום מחירים פוליטיים; הוא גם, ואולי בעיקר, שאלה מוסרית. החלטת משרד החינוך לא לעסוק בנושא הקיימות באופן מקיף בבתי הספר היא החלטה להעלים מן התלמידים את עתידם ואת גורלם, שעלול להיות מר.

דוגמה לפעילות של גופים מובילי נוער:

  1. לחלק את התלמידים/חניכים לקבוצות רב-גיליות, שכל אחת מהן תעסוק בתחום אחר. לכל קבוצה תהיה מנהיגות מקרב התלמידים הבוגרים (י"א-י"ב).
  2. בין הנושאים שהתלמידים יעסקו בהם:
  • קבוצת משא-ומתן עם הגורמים השונים (הנהלת בית הספר, הרשות, משרדי ממשלה, הכנסת ועוד) לצורך תיאום ולצורך השגת משאבים לפעילות;
  • קבוצת פרסום ובניית מודעות ציבורית לקריטיות של הנושא;
  • קבוצת צריכה, שתטפל בצמצום הקניות והפרסומות ומניעת ימי ה-Sale;
  • קבוצת בית ספר והורים, שתדאג לטפח את המקום שבו הם נמצאים ולהשפיע על ההורים לקחת בכך חלק;
  • קבוצת מחזור באזור הפעילות של בית הספר, בשכונה וביישוב;
  • קבוצת מסלולים נפרדים לתחבורה ציבורית (בעיקר בכבישים בין עירוניים);
  • קבוצת טיסות בילוי, שתהיה בקשר עם משרדי הנסיעות ונוכחות בנמלי התעופה בכדי להפחיתן;
  • קבוצת פליטות מזהמות לאטמוספירה, בעיקר מפעלי תעשייה חסרי התחשבות;
  • קבוצת מים: נחלים ושפכים, מכוני טיהור ומתקני התפלה;
  • קבוצת ים: טיפול בחופי הים והכנרת, כולל יחסי ציבור לניקיון;
  • קבוצת "נבטים ושורשים", לאכפתיות ודאגה לסביבה, לבעלי החיים ולקהילה;
  • קבוצת תפריט, שמטפלת בהפחתת צריכה של מזון מן החי;
  • קבוצת בנייה, לצמצום בנייה יוקרתית לטובת בנייה ירוקה וצנועה;
  • ועוד, בהתאם לשיקולי בית הספר, תנועת הנוער, הרשות המקומית וגורמים נוספים.

סיכום

הקול הקורא של  לקראת גיליון זה פנה אל החינוך הדמוקרטי על היבטיו השונים. עם זאת, בין 11 הנקודות המציעות כיווני כתיבה לא הוזכר נושא הקיימות, שלכאורה אין לו קשר עם הנושא המרכזי דמוקרטיה. מאמר זה מראה לא רק שבעיות ההתחממות של כדור הארץ הן קריטיות עבור התלמידים והחניכים, אלא שטיפול בהן בַמסגרות החינוכיות הוא עניין דמוקרטי לכל דבר. הלמידה הפעילה בנושא שהוא אישי, לאומי וגלובלי היא חינוך חשוב לאזרחות פעילה ולמעורבות; התלמידים יידעו שהם פועלים למען עתידם, עתיד שהוא משותף לכל באי עולם. היבט דמוקרטי נוסף שמעלה העיסוק בנושאי סביבה הוא סוגיית השקיפות. יכולתם של האזרח והאזרחית לדעת מה באפשרותם לעשות למען חברה טובה יותר מותנית בידיעה שלהם על מה שמתרחש. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בנושאים של חיים ומוות, קיימות או היכחדות. חשיפת נושא הסביבה בפני הילדים בכל הגילים מאפשרת להם לדעת, וכפי שראינו – גם לעשות. עוד היבט של הנושא הוא ההזדמנות של המסגרת החינוכית להתמודד עם חרדות שילדים רבים לוקים בהן כאשר הם שומעים על האיום.

עד עתה סירב משרד החינוך הישראלי להכיר בקיימות כנושא עתיר חשיבות, כפי שהוא מסרב לראות גם נושאים אחרים כחשובים לצורך שינוי מעמדה הכושל של מערכת החינוך הישראלית. ובכל זאת, מכל הנושאים החשובים רק נושא הקיימות, הסביבה, ההתחממות הגלובלית, ההישרדות, איך שלא נקרא לכך, הוא בעל משמעות ממשית של חיים ומוות. הוא דורש שהמערכת החינוכית תפנה לו מקום רב לפעילות אקטיבית של התלמידים, ואולי אף תעניק את השם "החניכות/ים וסביבתם" לכל מה שנעשה במסגרתה – בחינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי גם יחד.

בהבדל מפראנזן שהוזכר קודם, קפלן (2020) אינו סבור כמותו, ולדעתו עדיין לא איחרנו את המועד. אנשים צעירים אינם יכולים להרשות לעצמם להתייאש מן המאבק על עתידם וקיומם, ממש לא! אבל הם זקוקים לעזרה מצד כלל המערכות הממלכתיות הפועלות במדינה הדמוקרטית. החינוך לקיימות הוא גם החינוך לגורל הדמוקרטיה.

מקורות

אשכנזי, ש' (2019, 23 בספטמבר). "גנבתם את החלומות שלי ואת הילדות שלי". גלובס.

גוטמן, א' (2002). חינוך דמוקרטי. תרגום: אמיר צוקרמן. ספרית פועלים.

דרוקמן, י' (2018, 1 באוקטובר). "שינוי האקלים הוא נשק להשמדה המונית". ynet.

הלמ"ס (2020, 25 באוגוסט). תחזית תלמידים במערכת החינוך, לשנים 2030-2021.

פוסטמן, נ' (1998). קץ החינוך. תרגום: אמיר צוקרמן. ספרית פועלים.

פראנזן, ג' (2020). הקץ של קץ העולם. תרגום: נעמי זוסמן. עם עובד.

קפלן, ר' (2020, 15 בנובמבר). המאבק על האקלים עוד לא אבוד. העוקץ.

שטיינר, נ' (2021, 16 בינואר). לשרים זה לא בוער: ישראל מהבודדות במערב ללא תכנית ראויה למשבר האקלים. וואלה.

IPCC, 2018: Summary for Policymakers.

Sardoc, M. (2018). Democratic Education at 30: An interview with Dr. Amy Gutmann. Theory and Research in Education, 16(2) 244–252.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט