חינוך לדמוקרטיה וערכים בראי הדורות - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

חינוך לדמוקרטיה וערכים בראי הדורות

בימת דיון

אבנר בר חמא – נוף ירושלמי

ארז נבון

בוגר האוניברסיטה העברית במנהל עסקים ומשפטים ומוסמך במנהל עסקים בתוכנית המשותפת לאוניברסיטאות נורת'ווסטרן ואוניברסיטת תל אביב. שימש עוזרו של סטף ורטהימר, ובעשור האחרון הוא יזם נדל״ן במסגרת חברה שבבעלותו.

erez@terra-ri.com
אבי, יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל ושר החינוך והתרבות, היה בראש ובראשונה מורה, איש חינוך, שראה חשיבות עליונה בהנחלת ידע וכללי התנהגות המעצבים את אופיו של אדם. נוסף על תפיסתו את מערכת החינוך כגוף שתפקידו להנחיל ערכי יסוד, נמנו עם יעדיו המרכזיים החינוך המדעי-טכנולוגי, שיפור ההבעה בכתב ובעל-פה של תלמידי בית הספר, הקניית תרבות דיבור ושיח והחינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום בין דתיים לחילונים, בין עדות המזרח לעדות אשכנז ובין יהודים לערבים.

לסקירה לדוגמה בנושא ראה כתבה שנדלתה מתוך אתר כלכליסט:
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3895133,00.html

נדלה מתוך אתר גלובס:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001352355

אבי, יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל ושר החינוך והתרבות, היה בראש ובראשונה מורה, איש חינוך, שראה חשיבות עליונה בהנחלת ידע וכללי התנהגות המעצבים את אופיו של אדם.

עם היכנסו לתפקיד שר החינוך והתרבות, תפקיד אשר מילא בשנים 19901984, אמר:

בית הספר ומערכת החינוך אינם יכולים להיות רק כלי להקניית מקצוע או ידע עיוני; עליהם להטמיע בתלמידים מערכת של ערכים בסיסיים יסודיים, אוניברסליים: אמת, יושר, דיוק, כיבוד הזולת והשונה, התנדבות למען הכלל וכבוד למורשת.

נוסף על תפיסתו את מערכת החינוך כגוף שתפקידו להנחיל ערכי יסוד, נמנו עם יעדיו המרכזיים החינוך המדעי-טכנולוגי, שיפור ההבעה בכתב ובעל-פה של תלמידי בית הספר, הקניית תרבות דיבור ושיח והחינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום בין דתיים לחילונים, בין עדות המזרח לעדות אשכנז ובין יהודים לערבים.

"בית הספר ומערכת החינוך אינם יכולים להיות רק כלי להקניית מקצוע או ידע עיוני; עליהם להטמיע בתלמידים מערכת של ערכים בסיסיים יסודיים, אוניברסליים: אמת, יושר, דיוק, כיבוד הזולת והשונה, התנדבות למען הכלל וכבוד למורשת".

יתרון הרוח על החומר

לדידו של יצחק נבון, משנה סדורה זו לא הייתה נחלת הדור הצעיר בלבד. על דגלו חרט גם את החדרת ערכי הדמוקרטיה בתחום ההשכלה הגבוהה, הן באוניברסיטאות הן בבתי ספר אקדמיים אחרים, כגון בית הספר לתיאטרון וכן בית הספר לקולנוע בירושלים על שם סם שפיגל, שלהקמתו היה שותף פעיל. כמו כן הקים את המועצה הציבורית לפיתוח תרבות ואומנות בשכונות ובערי הפיתוח. לשיטתו:

חשיבותה של ההשכלה הגבוהה היא הן בקידום הפרט הן בקידום החברה בכלל. סוד קיומו של עם ישראל במשך מאות בשנים הוא יתרון הרוח על החומר, וההשכלה היא הרוח התורמת לחיזוקה ולחוסנה של החברה בארץ. בד בבד משמשת ההשכלה יסוד למימוש העצמי של האדם, אשר ישכיל ליצור תשתית המצמיחה ערכים, כגון שוויון, צדק חברתי, חירות ודמוקרטיה. בעזרתה נמשיך למלא את מקומנו ההיסטורי כעם שהטביע את חותמו על התרבות ההיסטורית.

"נוכחתי לדעת כי אין אנו מכירים את עצמנו די הצורך, אנו חיים זה ליד זה ולא זה בתוך זה"

מתוך אמונה שבאמצעות מערכת החינוך אפשר לטפל, מן השורש, בקיטוב השורר בעם, הקצה השר נבון משאבים לסוגיית הפערים בין החינוך הדתי לחינוך החילוני. הוא גרס כי הפגשת תלמידים משני זרמי החינוך – שהמרחק ביניהם הוא תפיסתי וגיאוגרפי כאחד – יתרום להיכרות קרובה, לשיח מקרב ולאחווה. הוא אף ראה לנכון להנהיג בקרב החינוך הממלכתי את הכרת סידור התפילה, את מנהגי היהדות עתיקי היומין ואת מסורת ישראל. אולם, יוזמות אלו נתקלו בהתנגדות של שני הצדדים; הזרם הממלכתי דתי אישר מפגשים עם תלמידי הזרם הממלכתי בגני ילדים בלבד, ואילו בחינוך הממלכתי יצאו נגדו בהתקפה על תוכניתו להכרת מורשת העם לדורותיה, והוא "הואשם" בהדתה.

"סוד קיומו של עם ישראל במשך מאות בשנים הוא יתרון הרוח על החומר, וההשכלה היא הרוח התורמת לחיזוקה ולחוסנה של החברה בארץ. בד בבד משמשת ההשכלה יסוד למימוש העצמי של האדם, אשר ישכיל ליצור תשתית המצמיחה ערכים, כגון שוויון, צדק חברתי, חירות ודמוקרטיה".

דברים שאמר בהקשר זה (מתוך שידור הנשיא נבון ליום העצמאות תשמ"ג – 1983):

נראה לי כי הגיעה השעה שדתיים ולא דתיים ישבו ברצינות על מדוכת היחסים ביניהם ועתיד הדו-קיום ביניהם. הדברים מחמירים ואין לתת להם להתגלגל מבלי שנתערב בהם וננסה לכוונם לאפיק רצוי. מגן הילדים ובית­ הספר מתחילה ההפרדה בין שני המחנות, לפעמים שלא לצורך. אין סיבה שכמה מקצועות לא יילמדו יחד, הרי אין מתמטיקה דתית ולא דתית, או גיאוגרפיה או אנגלית. ראיתי בכמה מקומות לימודים מוצלחים בצוותא, ויש להרחיבם על פני כל הארץ.

נראה שהדברים מקבלים משנה תוקף היום.

"אם לא נלמד לחיות בשלום זה עם זה, לא נוכל לחיות בשלום זה לצד זה"

היבט אחר של החינוך לדמוקרטיה והכרת האחר היה קיום מפגשים בין תלמידים יהודים לתלמידים ערבים בהשתתפות מוריהם. עד מהרה נוכח השר נבון כי בין התלמידים פעורה תהום עמוקה;  בעוד הערבים ידעו היטב כיצד להציג את עמדותיהם בנושאי הקמת המדינה, הפליטים והסכסוך הערבי-ישראלי, התלמידים היהודים היו חסרי משנה סדורה ולעיתים אף עמדו נבוכים אל מול הוויכוחים שפרצו. מסקנתו הייתה שקודם לכול יש להיאבק בכל גילויי גזענות, יש להוסיף ידע לתלמידים היהודים ולציידם בכלים הנכונים שיאפשרו למפגשים מסוג זה להיות מאוזנים ופוריים.

לשם כך ומתוך הבנה שכלי חשוב להכרת הזולת הוא הכרת שפתו, ביקש השר נבון להגביר את הוראת הערבית בבתי הספר היהודיים ולהוסיף שעות ותקנים למורים, שכן "לא יעלה על הדעת שאזרחים של ישראל המצויה במזרח התיכון, לא יכירו את תרבות עמי ערב ולא ידעו את לשונם," נהג לומר. בשנות כהונתו עלה בידו להגדיל את היקף לימודי הערבית ב-30% אחוז בערך. אולם, בד בבד עם הגדלת מכסת השעות להוראת הערבית, היה צורך לקבל למערכת מורים חדשים, רובם ערבים, שכן במערכת החינוך לא היו די יהודים בעלי שליטה בשפה. דא עקא, מורים אלו לא התקבלו תמיד בעין יפה בבתי הספר, והתופעה החריפה בתקופות שבהן התרחשו פיגועי חבלה וגילויי איבה.

עם זאת, יצחק נבון נוכח לדעת כי נושא זה, למרות הגברת לימודי השפה וההקצאות שהוזכרו לעיל, לא נחל הצלחה מסחררת, כבר בימיו. הסיבה לכך, לדבריו, הייתה נעוצה בחיבור, שאין אפשרות להפרידו, של הערבים בתחומי הקו הירוק לקרוביהם בשטחים. בשעה שמעודדים שלום ואחווה בזירה הפנימית ועוסקים בנושאים שאינם תלויים בסכסוך, כגון מחסור בבתי ספר, תעסוקה למשכילים, תשתיות ביוב וחשמל ואדמות לבנייה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מכרסם בהבנות ובכל הֶסדר שהוא עם ערביי ישראל.

היום, בחלוף למעלה משלושה עשורים, מצער להיווכח – ואומר זאת בדחילו ורחימו – עד כמה צדק השר. רק לאחרונה, במהלך מבצע "שומר החומות" היינו עדים לפרץ רגשות לאומני של חלקים במגזר הערבי, צעירים בעיקר, אשר הצטרפו למאבק הפלסטיני, רגשות עזים שבאו לידי ביטוי במהומות ובמוקדי אלימות שהתרחשו בערים מעורבות כגון לוד, רמלה, עכו וחיפה, שהתאפיינו ביחסי שכנות טובה ובהרמוניה בין יהודים לערבים, וכן ביישובים ערביים ואף בכבישים ובצמתים ברחבי הנגב והגליל.

"תהא זאת אשליה להניח כי יום יבוא וכולנו נחזיק באותה דעה פוליטית למען אחדות כביכול. השאלה אינה אם יהיו ויכוחים בתוכנו, אלא כיצד ננהל אותם, היכולת שלנו לקיים דו-שיח בין המחנות השונים תקבע את חוסננו הפנימי ואת המידה שבה נוכל להיקרא עם אחד".

ברור אפוא כי הסוגיה הישראלית-פלסטינית עדיין בתוקף, ואולי אף ביתר שאת, וכי כדי לאחות את הקרעים הישנים-חדשים יש להשיב את החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום בכל מוסדות החינוך בארץ על כל מגזריהם וגיליהם; לפעול בכל דרך אפשרית ולקיים חשיבה רב-מערכתית למען הכרה בשני הצדדים והיכרות ביניהם, כדי להימנע מדעות מוטמעות שאינן תמיד תואמות את המציאות. בהקשר זה אמר בנאום בארוחת ערב עם נשיא מצרים, סאדאת בשנת 1980: "[...] חיוני שנלמד להכיר איש את רעהו, כי אדם נוטה לשנוא את מה שאינו מכיר. בלי היכרות זאת – יחסר הבסיס שעליו מושתת האמון, והרי האמון הוא הבסיס לשלום", ואם יותר לי להוסיף, גם לדו-קיום.

ככל שחזון השלום נתפס כאוטופי בפני ציבורים מסוימים ניתן לראות בדו-הקיום רק ובלבד כמימוש נכון יותר של "גזרת גורל", וזאת כפי שהתבטא הנשיא נבון בטקס חילופי הנשיאים בכנסת בשנת 1983:

למעלה משש מאות אלף אזרחים ערבים חיים איתנו ובתוכנו, ולטיב הקשר בינינו ובינם יש השלכות החורגות מעבר לקו גבול גיאוגרפי כל שהוא. נגזר על שני העמים לחיות כאן בצוותא. כיוון שכך, עלינו להפוך גזירה זו לדו קיום מועיל, פורה ומפרה.

"השוני בתוכנו אינו חדש וגם אינו צריך להבהילנו כשהוא לעצמו. מאמר חז"ל אומר: 'הרואה אוכלוסיי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה'. השאלה היא אם יש בנו יכולת לשאת דעות שונות כשם שאנו מסוגלים לשאת פרצופים שונים..."

בכל תפקיד שמילא, לא שגה יצחק נבון באשליות שווא או בראייה תמימה של הדברים. כל אימת שהתעוררו ועלו נושא האחדות בעם וכן החשיבות של תמימות דעים בין מגזרים שונים, הוא חזר והזכיר:

תהא זאת אשליה להניח כי יום יבוא וכולנו נחזיק באותה דעה פוליטית למען אחדות כביכול. השאלה אינה אם יהיו ויכוחים בתוכנו, אלא כיצד ננהל אותם, היכולת שלנו לקיים דו-שיח בין המחנות השונים תקבע את חוסננו הפנימי ואת המידה שבה נוכל להיקרא עם אחד.

זוהי בדיוק הדמוקרטיה במיטבה, תהליך שמן הסתם לא יקרה ביום אחד וגם לא בשעה אחת. "זהו תהליך איטי, אפור ומפרך שאינו מלווה זוהר וברק. כך נעשים הדברים הגדולים, ואין ימים של גדולות בלי שיקדמו להם שנים של קטנות", כך אמר.

אני סבור שאף היום, כשהדמוקרטיה פושטת ולובשת צורה, יצחק נבון היה מאמין כי רוב העם מבקש בכל ליבו לחיות זה לצד זה, לראות יותר סבלנות הדדית ויותר ריסון עצמי, ולשלב כוחות בנושאים אזרחיים הנוגעים לכל תושב באשר הוא. גם היום היה מדגיש כי יש ללמוד את ההבדלים המהותיים בין העדות והתרבויות השונות בארץ ולהפיק את המיטב מתוך המאפיינים הייחודים של כל חברה ועדה בישראל ושכנותיה. "הכול זקוקים להכרה," היה אומר, "לעידוד, לברכה קצרה ולמילה טובה. כשאלו אינן באות – נרפות הידיים, וכשהן באות – הכול מפכה ופורח."

את הברכה ליום העצמאות ה־35 של מדינת ישראל (תשמ"ג, 1983) בחר הנשיא נבון לסיים במילים: "אזרחים יקרים, אני מאמין שאנחנו הרבה יותר טובים מכפי שאנחנו נראים". נוכח השיח הקוטבי, הלאומני והלא מכבד השורר במחוזותינו בימים אלו דומה שאבי, על מנת שסיפא זו, מהמאה הקודמת, לא תהפוך לאות ריקה, היה מבקש להיעזר במסכת אבות (פרק ב' משנה ה') ולומר לדור הצעיר: כיצד על הנוער לנהוג בחברה שבה אין המבוגרים משמשים מופת? "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

ובמסר חד יותר:

עלינו להזכיר לעצמנו ולדור הצעיר את המוסר החברתי והאישי, ניקיון הכפיים והצניעות שאפיינו אותנו בעשורים הראשונים של המדינה, ובכך להסיר מהמילה פוליטיקה את הרבב שדבק בה, לעודד את הנוער להתעניין בה ולרצות לקחת בה חלק פעיל, כי אין דרך דמוקרטית אחרת לחולל שינוי אמיתי. זו הדרך להצמיח מנהיגות צעירה ובוטחת. (יצחק נבון "כל הדרך", עמוד 419, הוצאת כתר, 2015)

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט