שיחה עם הרב שי פירון
שר החינוך לשעבר

צילום: גדעון אגז’ה, צלם ואמן חוקר עצמאי

מה לדעתך צריך לכלול חינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל?

חינוך לדמוקרטיה בנוי משלושה מעגלים:

המעגל הראשון הוא לימוד כללי המשחק: רכישת מיומנויות בסיסיות הנדרשות כדי להבין את כללי המשחק הדמוקרטי. עלינו להתמקד בהקניית מיומנויות אלה בדיוק כשם שאנו מלמדים מיומנויות שונות מגיל צעיר. זהו חלק מסל הכלים הבסיסי שצריך להיות בצקלונם של כל תלמיד ותלמידה.

המעגל השני עוסק במהות, בערכים הדמוקרטיים; בזכויות אדם; בחֵירוּת ובמהותה, וכן במופעיה השונים בחיי הפרט והחברה.

המעגל השלישי עניינו תפיסת עולם רחבה יותר. אותה עדשה שהאדם מרכיב כדי להתבונן דרכה בעולם ולמקם את המושגים ואת המיומנויות השונות. בהקשר זה הדמוקרטיה אינה רק מושג אלא אידאולוגיה ותפיסת עולם שלמה, המאפשרת להתבונן על העולם, על המדינה ועל האדם בראייה אחרת, שונה.

חשוב להבחין בין שלושת המעגלים הללו, שכן לעיתים הגבולות ביניהם מיטשטשים.

כיצד מעגלים אלו באים כיום לידי ביטוי במערכת החינוך הישראלית?

המעגל הראשון בא לידי ביטוי בלימודי מקצוע האזרחות. מעבר לשאלות הקשורות בתוכנית עצמה, מה מלמדים ואיך, המקצוע בא להציג את כללי המשחק; המעגל השני בא לידי ביטוי חלקי לחלוטין. המחלוקת הפוליטית בישראל ניכרת גם בחוסר היכולת המינימלית ללמד חלקים נרחבים מתחומי הדעת שבמעגל הראשון. זאת ועוד, לעיתים קיים בלבול בין מונחים ומושגים משני המעגלים הללו. במעגל השלישי אין נוגעים כלל, לצערי.

על מדינת ישראל עברו שנים מתוחות, קשות. לדעתי, המתח שבין ימין ושמאל אינו רלוונטי יותר. החליף אותו מתח חריף לא פחות: המתח שבין שמרנים לליברלים. בתוך כך, הדמוקרטיה מזוהה עם הצד הליברלי. לעומת זאת הצד השמרני פרס את חסותו על תחומי הדת והמסורת, לעיתים גם על אהבת המולדת ועל הנאמנות לה. במובן זה, כל אחד מהצדדים מזהה את המעגל השלישי, העוסק בתפיסת העולם, כאיום על ערכיו שלו.

למעשה נחוץ שיח בין שמרנים לליברלים כדי לפתח את היכולת לגבש יחד עמדה ביחס למעגל השלישי, המהווה רכיב מרכזי בעיצובה ובגיבושה של החברה.

המעגל השני, העוסק במושגים ובמהותם, מושפע מאוד מהמתח שבין שמרנים לליברלים. במידה מסוימת, הוא קורבן של הזנחת השיח על אודות תפיסת עולם, מאחר שכל אחד מהצדדים מגדיר את המושגים כך שיתמכו בתפיסת עולמו.

איך היית מתרגם את הרכיבים הללו לפרקטיקה, להטמעה במערכת החינוך?

קודם כול אני מבקש להצביע על כשל בעצם השאלה, שממנה נראה שאת מתייחסת למערכת החינוך כמקשה אחת. המחשבה המוטעית ולפיה משרד החינוך יושב למעלה במגדל השן, ועל פיו יישק דבר, אינה עומדת במבחן המציאות הנוכחית, שבה ההפרטה והביזור בפועל הם תמונת המציאות. יש רגע שמרוב כמיהה לשליטה אתה מאבד את השליטה לגמרי. עלינו להבחין בין מערכות החינוך השונות ובין זרמי החינוך; לעמוד על ההבדלים בין רשויות, בעלויות וגישות חינוכיות. למערכת יכולת לשלוט רק בממדים נטולי רוח. ברגע שעוסקים בשאלות של זהות ורוח, אין דרך להנחיל תכנים ותוכניות במהלך אחד לכולם, "מלמעלה למטה". אבל מהיכן בכל זאת מתחילים? אני רואה את הצעדים האלה כהכרחיים לקידום הנושא:

1. יש להעביר את המוקד מהוראה המתמקדת בסימני קריאה להוראה המבוססת על דילמות. הכשרת המורים חייבת לתת בידי המורים כלים ויכולות לחנך באמצעות דילמות.
2. לייצר חיבורים בין-תחומיים בין המקצועות השונים אל מקצוע האזרחות. כאשר מלמדים על מלוכה בשיעורי תנ"ך או על התפתחותם של משטרים שונים בהיסטוריה, לא נכון להתייחס אל הנושאים הללו במנותק מסוגיות אזרחיות. החיבורים הללו יאפשרו לזהות את היתרונות בחיים בחברה דמוקרטית, ואת הסכנות הטמונות בהיחלשות הדמוקרטיה.
3. מקצוע מדעי המדינה אינו יכול להיות מקצוע מדעי ואובייקטיבי. הוא חייב להיות "שטח נרטיבי", מרחב להעלות בו נרטיבים של קבוצות שונות, כזה המאפשר להביא לידי ביטוי את סיפור הזהות והנרטיב של כל קהילה וקהילה.
4. יש לפתח תוכנית ספירלית  לטיפוח שלושת המעגלים שהוזכרו בשלבי הגיל המוקדמים. בתוך כך צריכה לעלות השאלה אם למשל מועצת תלמידים היא חלק מסל מיומנויות הבסיס הנדרשות, או שהיא חלק מפעילות חינוכית בלתי פורמלית. בעיניי, מועצת תלמידים צריכה להיתפס גם כחלק מחדר כושר לחיים דמוקרטיים. היא צריכה לייצר אצל תלמיד תחושה שהיא אינה רק פעילות חברתית אלא חלק מיישום לימודי האזרחות.
5. אי אפשר לחנך בלי לגעת בפוליטיקה בבית הספר. המחשבה שבית הספר לא יעסוק בפוליטיקה או בנושאים פוליטיים היא כמו לחנך להיות אדם בלי לב. התלמידים צריכים לפגוש את מגוון האנשים והזהויות: פוליטיקאים, גופים, ארגונים מכל קצוות הקשת הפוליטית. המניעה של כניסת גופים לבית הספר על בסיס תפיסות העולם שלהם היא פסולה. התלמיד צריך לפגוש את כל פני המחלוקת. האיסור היחיד על כניסת גופים או אישים לבית הספר צריך להיות בהקשרים פליליים בלבד. חינוך פוליטי צריך להיות אחר מערכי הליבה של מערכת החינוך. לא בכדי, עסקתי בכך בעת כהונתי כשר חינוך במסגרת ועדת מתוקי.

מעבר לכל הצעדים הללו, צריך לבדוק אם למורים יש אפשרות לקיים אותם. יש פחד גדול של מורים מעיסוק בנושאים הללו לנוכח מציאות פוליטית וחברתית נפיצה ומתלהמת. איך פותרים את זה?

החשש והפחד של מורים ומורות אינו קשור רק לנושא הפוליטי או לחינוך לדמוקרטיה. את הסוגיה הזאת צריך לבחון בהיקף רחב יותר, ולא רק דרך הפריזמה של חינוך לאזרחות. החשש הוא מהורים, מאירועי משמעת ועוד. מורים הם מנהיגים. מנהיג אינו יכול להיות מי שמפחד. אפשר לסייע למורים באמצעות מתן גב וגיבוי מכיוון אחר. למשל, לכנס סביב שולחן אחד אישים מוכרים (גברים ונשים) בעלי שאר רוח, המזוהים עם המנעד של שמרנות וליברליות, והם ינסחו נייר עמדה שעיקרו יהיה מתן גיבוי לעיסוק בסוגיות שנויות במחלוקת, באפשרות למפגשים עם קשת של תפיסות העולם הקיימות בחברה הישראלית כל עוד הן במסגרת החוק. מסמך שכזה יכול להיות גורם חשוב במתן גיבוי ובהפחתת החששות. הבעיה החמורה היא שכמו שהדתיים חושבים שיש להם בעלות על היהדות, כך גם הליברלים שוגים בלקיחת בעלות על הדמוקרטיה. השיחה המשותפת תדרוש מכולנו לוותר על קצוות או ניואנסים, לפחות בשלב הראשון. לא מכבר הוצאנו, שרי החינוך לשעבר – הרב יצחק לוי, לימור לבנת, יולי תמיר ואנוכי (לפי סדר הכהונה) – מכתב לנשיא המדינה, לשר החינוך דאז, מכתב בדבר הצורך הדחוף להגן על חופש הביטוי. הערך הסגולי של פנייה של אנשי חינוך ורוח מכל קצות הקשת פוליטית מדגיש את היותם של הדמוקרטיה וערכיה נחלת כלל המגזרים והקהילות. אני סבור שיש ליצור שיח פורץ גבולות המבקש להדגיש את ערכה ותרומתה של הדמוקרטיה והחינוך לערכיה. הגיעה העת שמי שיעסוק בנושא לא יהיו רק "החשודים המיידיים" אלא נציגים מובהקים של הקהילות השונות.

ויתור על קצוות עלול גם להשטיח את משמעותם של המושגים. חיפוש אחר מילים מתאימות כדי שכל הצדדים יוכלו להרגיש בנוח, עלול להביא לעיסוק שטחי בסוגיות עומק, שאין בו התייחסות אמיתית למקורות המחלוקת.

אני מתנגד באופן מהותי למכבסת המילים. יש באמת כמה מילים שהפסקנו להשתמש בהן, כמו "שלום", כמו '"דמוקרטיה". גם מילים כמו "יהדות" ו"מסורת" מעוררות מייד רגשות כעס וחשש בקרב חלק מהציבור. אני לא מחפש מילים חלופיות לאף אחת מהמילים האלה. יש חוויית ניכוס וזיהוי אצל כל אחד מן הצדדים. אסור להחליף מילים. מציאת מילה אחרת למילים כמו דמוקרטיה, שלום, יהדות ומסורת היא פגיעה בציפור הנפש.

המאמץ להגיע להסכמות צריך לעבוד אחרת מהמקובל. באמנות שונות מנסים, לרוב, להגיע להחלטות או לגבש עקרונות מוסכמים, ובדברי הפתיחה בהן נוהגים לנסח אמירות כלליות באשר לריבוי דעות. זה צריך להיות הפוך. ההקדמה מתייחסת לתשתית של החיים שלנו. לכן על ההקדמה להיות חדה ובהירה. בד בבד, בגוף ההחלטות אפשר להציע הצעות שונות המלמדות גם על מחלוקות וגם על פלורליזם. האתגר הוא לגבש הקדמה מוסכמת.

אני חושב שמגילת העצמאות יכולה לשמש כמסמך יסוד של מערכת החינוך. הפסקה המרכזית שבה, העוסקת בערכי יסוד, ולפיהם המדינה "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי וגמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", צריכה להילמד מגיל צעיר ולהיות מוכרת לכל תלמיד. מעבר להקדמה האחת, החלטות או עקרונות שונים צריכים להתאים לערכים וליכולות של כל קבוצה וקבוצה. יש לבחון את התמונה הגדולה מצד אחד, ולערוך התאמה תרבותית לכל קבוצה וקבוצה מצד שני.

העובדה שלימודי האזרחות, בעיקר תוכניהם, הפכו למחלוקת פוליטית, מהווה תעודת עניות ליכולתנו לנהל חיים מיטביים במדינה. בעיניי, גיבוש קווים מוסכמים לתוכנית לימודים, הטמעתה בכלל מערכת החינוך לגווניה, יצירת סדירויות ודרכים למדידה והערכה אינם רק מטרה פדגוגית-חינוכית כי אם צעד חשוב בדרך לריפויה של החברה הישראלית.