חינוך לדמוקרטיה - לאן הולכים מכאן? 25 שנים להגשת הדוח "להיות אזרחים" - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 67

חינוך לדמוקרטיה - לאן הולכים מכאן? 25 שנים להגשת הדוח "להיות אזרחים"

מצב הרוח

אלדד רפאלי, צלם, אומן ואוצר. אצר את התערוכה “עדות מקומית” 2020.
הפגנה נגד יוקר המחיה, כיכר רבין, 2013
מידע נוסף

פרופ' מרדכי קרמניצר

עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור אמריטוס למשפטים, האוניברסיטה העברית

ד"ר תמי הופמן

ראשת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה; ראשת תוכנית רג"ב למצוינים במכללת סמינר הקיבוצים

Tammy.Hoffman@smkb.ac.il
בשנת 1996 הוגש הדוח 'להיות אזרחים'. היום, בשלהי 2021, אנו מציינים 25 שנים להגשת הדוח שאומנם אושר אז במשרד החינוך (וגם בהנהלות המשרד שפעלו אחרי השר רובינשטיין), אבל יושם רק באופן חלקי ומוגבל עד היום. מאמר זה מבקש לדון בשאלה זו תוך התייחסות למצב החינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל במאה ה–21 ולמגמות הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו בישראל מאז שנות התשעים ועד לעשור השני של שנות האלפיים. תחילה נתעכב על תכליות החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה ועל חשיבותן. בהמשך נדון במציאות הישראלית כמקרה מבחן למציאות מורכבת מבחינה פוליטית ודמוקרטית ונצביע על האתגר היסודי שבבסיס הרצון לקדם חינוך לדמוקרטיה במציאות זו. הדיון המסכם יבקש להציע כיווני פעולה לעיסוק בנושא זה במערכת החינוך.
אחת הזירות המרכזיות שבהן אזרחי המדינה יכולים ללמוד להיות אזרחים במדינה דמוקרטית היא מערכת החינוך הציבורית. זהו המקום שבו, לצד הבית, הקהילה ואמצעי התקשורת למיניהם, מוטמעים ערכים, מושגים ובסיסי ידע, מיומנויות ודרכי פעולה לגיטימיות שיכולים לאפשר לאזרחי העתיד לפעול כאזרחים מודעים ומעורבים במדינה דמוקרטית.

צילום: אלדד רפאלי, צלם, אומן ואוצר. אצר את התערוכה “עדות מקומית” 2020.

בשנת  1993 הוקמה במשרד החינוך ועדה בראשות אחד מאיתנו, כותבי מאמר זה (מרדכי קרמניצר), ובסיום עבודתה, בשנת 1996, הגישה את הדוח "להיות אזרחים". היום, בשלהי 2021, אנו מציינים 25 שנים להגשת הדוח שאומנם אושר אז במשרד החינוך (וגם בהנהלות המשרד שפעלו אחרי השר רובינשטיין), אבל יושם רק באופן חלקי ומוגבל עד היום. השאלה היסודית שהייתה בבסיס הדוח ועדיין רלוונטית לדיון העכשווי סביב החינוך לדמוקרטיה, קשורה במטרותיו, בתכנים שהוא אמור להקיף, אבל גם  בשאלה אם מערכת החינוך הציבורית היא המקום שבו אזרחי העתיד אכן יכולים וצריכים ללמוד להיות אזרחים. מאמר זה מבקש לדון בשאלה זו תוך התייחסות למצב החינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל במאה ה–21 ולמגמות הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו בישראל מאז שנות התשעים ועד לעשור השני של שנות האלפיים. ראשית, אנו מבקשים להתעכב על תכליות החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה ועל חשיבותן. שנית, נדון במציאות הישראלית כמקרה מבחן למציאות מורכבת מבחינה פוליטית ודמוקרטית, ונצביע על האתגר היסודי שבבסיס הרצון לקדם חינוך לדמוקרטיה במציאות זו. הדיון המסכם יבקש להציע כיווני פעולה לעיסוק בנושא זה במערכת החינוך.

 

תכליות החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל וחשיבותן

אחת הזירות המרכזיות שבהן אזרחי המדינה יכולים ללמוד להיות אזרחים במדינה דמוקרטית היא מערכת החינוך הציבורית. זהו המקום שבו, לצד הבית, הקהילה ואמצעי התקשורת למיניהם, מוטמעים ערכים, מושגים ובסיסי ידע, מיומנויות ודרכי פעולה לגיטימיות שיכולים לאפשר לאזרחי העתיד לפעול כאזרחים מודעים ומעורבים במדינה דמוקרטית. בחברה מקוטבת כמו החברה הישראלית, הבית והקהילה לא בהכרח "יעשו את העבודה". במציאות של תפקוד התקשורת, כמו שהוא, לא ניתן לסמוך גם עליה. מכיוון שממילא מתעצם חלקו של בית הספר בטיפוח הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית של התלמידים,  יש להטמיע חינוך לדמוקרטיה המניח את היסודות לזהות האזרחית המשותפת לכלל התלמידים, אזרחי העתיד, במיוחד במדינה רבת תרבויות כמדינת ישראל. במרכזו של  חינוך אזרחי-דמוקרטי – ההכרה וההפנמה של זכויות האדם והאזרח והבנת המשמעות של שלטון החוק בחברה דמוקרטית. ניתן לפרק הגדרה כללית זו לשלוש תכליות עקרוניות:

התכלית האחת היא לחזק את המכנה המשותף לכל אזרחי המדינה, שהוא אזרחותם, כדי להבטיח את עצם קיומה של החברה. רק חיזוק כזה יכול לשמש מענה לכוחות ולהליכים המפוררים את "היחד" הישראלי, המגיעים במהלך השנים לידי התפרצויות אלימות, מרצח פוליטי של ראש ממשלה ועד לאלימות ושנאה בין קבוצות חברתיות (יהודים ערבים, חרדים חילונים ועוד) . "היחד" הכלל-ישראלי מעולם לא היה חזק מאוד, ולכן חיזוק המכנה המשותף הקיים וקידומו של אתוס ישראלי  - להיות אזרחים במדינת ישראל המחויבים כולם לכלל הישראלי - הם הכרחיים. מחויבות זו אינה רק למעגל הקרוב של המשפחה והקהילה ולמי שדומה לי, אלא היא גם למי שאינם בסביבתי הקרובה, כלומר לאחרים מחוץ למשפחתי ולקהילתי, החיים איתי במדינה. היכולת לחיות ביחד במדינה דמוקרטית דורשת רגישות תרבותית, הכרה בערך של ריבוי תרבותי וסובלנות המאפשרות שיתופי פעולה בין פרטים וקבוצות לטובת הקהילות השונות וכלל החברה. במעגל הרחב ביותר, הפרט הוא גם אזרח העולם ויש לו אחריות לדורות הבאים להמשך הקיימות של כדור הארץ ומידה של אחריות לכל באי עולם.

תכליות החינוך האזרחי-דמוקרטי מופיעות במסמכים המכוננים של מדינת ישראל ושל מערכת  החינוך - מגילת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. אלא שלרוב אין הן מלוות בשיח המדגיש את הזהות ואת השייכות של האזרחים למדינתם גם במובן האזרחי, ולא רק במובן הלאומי או הדתי. לאורך השנים תכליות אלו נתקלות במכשולים שונים המקשים את יישומן באופן עמוק.

התכלית השנייה של חינוך אזרחי-דמוקרטי היא לטפח אזרחים ואזרחיות המחויבים לדמוקרטיה, כאלה שיש להם רצון וכלים להיות אזרחים מעורבים, איכפתיים, ביקורתיים ופעילים. טיפוח חשיבה ביקורתית והרהור על מוסכמות הוא חיוני לשם טיפוח יצירתיות מחשבתית ולשם הסתגלות למציאות המשתנה במהירות. מחויבות האזרחים לדמוקרטיה היא הבסיס העיקרי לקיומה של שיטת שלטון דמוקרטית. מקום שבו היא אינה קיימת או נמצאת בנסיגה – מהות השיטה ועצם קיומה מצויים בסכנה.

התכלית השלישית היא לצקת את המסד לחברת מופת בישראל ברוח חזון הנביאים. מסד המושתת על סולידריות הפועלת למניעת עוול וחותרת לצדק ולהוגנות, לשוויון בהזדמנויות ולעזרה לחלש, לסובל ולנזקק.

תכליות אלו מופיעות במסמכים המכוננים של מדינת ישראל ושל מערכת  החינוך - מגילת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. אלא שלרוב אין הן מלוות בשיח המדגיש את הזהות ואת השייכות של האזרחים למדינתם גם במובן האזרחי, ולא רק במובן הלאומי או הדתי. לאורך השנים התכליות הללו נתקלות במכשולים שונים המקשים את יישומן באופן עמוק. מצב זה החמיר בעשורים האחרונים והפך את החינוך לדמוקרטיה לחינוך כנגד הזרם.

חמישה גורמים יסודיים משפיעים על  החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל. גורמים אלה מהווים אתגר משמעותי, ואולי אף מכשול, באשר לאפשרות לקיים חינוך אזרחי-דמוקרטי אפקטיבי במערכת החינוך הציבורית. כל אחד מגורמים אלה מופיע בליבת הדיון הציבורי על אודות דמותה של החברה הישראלית וזהותה לאורך השנים. עובדה זו הופכת את  החינוך האזרחי  - דמוקרטי  לסוגיה הנתפסת כפוליטית ושנויה במחלוקת.

הצגת גורמי רקע יסודיים אלה מבקשת לחדד את הקושי המלווה את יישום הנושא מאז שנות התשעים של המאה ה-20. לגבי כל אחד מגורמים אלו קיימות בציבוריות הישראלית תפיסות שונות ומגוונות, הן לגבי עצם הסוגיה והן לגבי ההשלכות שלה על החברה הישראלית כולה. עם זאת, אלו הם מרכיבי המציאות הישראלית שחשוב להתייחס אליהם. הדרך להתמודד עם האתגר שבבסיס הקושי ליישם חינוך אזרחי-דמוקרטי מתחילה בהתבוננות במציאות זו הכוללת: (1) התייחסות להגדרתה של ישראל כמדינת לאום של העם היהודי; (2) השליטה  הישראלית בשטחי יהודה ושומרון; (3) סכסוך הדמים המתמשך והאתגרים הביטחוניים;  (4) עלייתו של פופוליזם סמכותני ולאומני; (5) מערכת חינוך המפוצלת למערכות נפרדות.

עובדת היותה של ישראל מדינת לאום, שבה העם היהודי, ורק הוא, מממש את זכותו להגדרה עצמית- לאומית, יוצרת עבור הערבים אזרחי ישראל קושי אינהרנטי להזדהות עימה. בעיקר משום שהכניסה ללאום היהודי עוברת דרך השתייכות לדת היהודית, ולכן הופכת את הגדרת האזרחות הישראלית למוגבלת ולמותנית מראש. קושי זה מתגבר אל מול הזדהותם הלאומית של רבים מן הערבים הישראלים עם העם הפלשתיני שמצוי עם המדינה בסכסוך ממושך. זאת ועוד, חלק נכבד של הציבור היהודי בישראל שולל, בעיקרון או למעשה, את הקמתה של מדינה פלשתינית בת-קיימא לצידה של מדינת ישראל. יש אף המתכחשים לקיומו של עם פלשתיני; ויש השוללים את זכויותיהם הקבוצתיות של האזרחים הפלשתינים לתרבות ולחינוך עצמאיים. עובדות אלה הופכות את תביעת הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי במדינה לקבל על עצמו את ישראל כמדינת לאום יהודית לקשה ביותר עבורו. חקיקתו של חוק יסוד הלאום (2018), שניתן לפרשו כמבטא עליונות של היהודים על פני מי שאינם כאלה, הפכה את המציאות הזו למורכבת עוד יותר.

תמונה זו של המציאות משקפת את גודלו של האתגר הניצב בפני החינוך האזרחי-דמוקרטי ואת הקשיים הרבים המלווים אותו. ניתן לדון בתמונה זו בצורות שונות ואף להיות חלוקים על הפרשנות המוצגת כאן.  אך יש הכרח לשים  את גורמי היסוד הללו "על השולחן" ולא להתעלם מהם או לטשטש אותם.

זאת ועוד, ניתן ואף מתבקש וצריך לאתר ולהדגיש את החיבורים ואת נקודות ההשקה שבין יהודיוּת המדינה לבין שיטתה הדמוקרטית לטובת העשרה של כל אחת מהן. אלא שמערכת החינוך לאורך השנים מטפחת במישרין ובעקיפין דווקא את ההנגדה שביניהן. היא עושה זאת מצד אחד על ידי מתן קדימות לפרשנות האורתודוכסית ליהדות על חשבון ערכיה ההומניסטיים והאוניברסליים; ומצד אחר על ידי דלדול הדמוקרטיה למשמעותה הרזה - זו הפורמלית-פרוצדורלית ועל ידי הצגה של הליברליזם במרעו. זאת, במקום לאמץ תפיסה עשירה של הדמוקרטיה ותפיסה עדכנית של הליברליזם (הליברליזם של אחריות חברתית ושל אחווה בין-אישית ובין-קבוצתית, שהתפתח בעיקר אחרי ובעקבות מלחמת העולם השנייה), המתכתבות עם ערכים יהודיים ועם חזון הנביאים ואינן סותרות אותם.

לכך מצטרפת המציאות המתמשכת (למעלה משני דורות) של אחיזה צבאית של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, הכרוכה ברמת חיכוך גבוהה עם תושביהם, בדיכוים ובהתפרצויות אלימות. חיכוכים אלה מלווים לא פעם גם בדחיקת רגלים של התושבים הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון לשם הרחבת ההתיישבות היהודית, דבר המקשה על הדיון בסוגיה ואף מסכל דה פקטו את  האפשרות של הקמת מדינה פלשתינית בעתיד. זאת, בניגוד למשפט הבינלאומי, על פי רוב פרשניו.  סוגיות כמו הזכויות האזרחיות של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון, השפעתם המעטה על גורלם וההגנה המוגבלת עליהם נדחקות לרוב לשולי הדיון הציבורי הישראלי.  מציאות זו יוצרת הכבדה נוספת על תחושת השייכות של הפלשתינים אזרחי ישראל עם המדינה. ומנגד, המציאות הזו מערערת במישרין ובעקיפין את תפיסת האזרחות הדמוקרטית של מפעילי הכוח הישירים (הצבא וגופי הביטחון) ושל מי שהכוח הזה מופעל בשמם. בקרב חלקים רבים בחברה היהודית השתרשה תפיסה שלפיה תושבי השטחים הם אויבים בהכרח ולנצח של מדינת ישראל, וממילא אינם פרטנר אמין ולגיטימי למשא ומתן ולהסדרה מדינית.  כל אלה לא נלמדים או מדוברים במערכת החינוך בעיקר לא ברמת ההיכרות הבסיסית  עם המאפיינים הגיאו-פוליטיים של ישראל וההשלכות שלהם. למשל, ההבחנה בין גבולות שליטה לגבולות ריבונות; דיון בפתרונות השונים המוצעים  למעמדם של יהודה ושומרון והבנה של יתרונותיהם וחסרונותיהם. ככל שיש התייחסות להיבטים אלה, היא מתבטאת לרוב בגישה המבקשת להצדיק את המדיניות הקיימת ולא בבחינתה הביקורתית. תחת תפיסה ציבורית הקוראת לאיזון מתמיד וניטרליות פוליטית בבית הספר - עמדות שונות מהמקובל בתקופה נתונה מתויגות כבלתי לגיטימיות ומוצאות עצמן תחת מתקפה, שתוצאתה - השתקתן. זהו מהלך הסותר את ליבת החינוך האזרחי-דמוקרטי, שמכוון  להתמודד עם מחלוקות וקונפליקטים כדי לאפשר לתלמידים לפגוש את מרכיבי המציאות הישראלית, להיחשף  פאסיבית ואקטיבית לעמדות שונות לגביה ולאור זאת לגבש את תפיסתם.

זאת ועוד, סכסוך הדמים המתמשך מלבה עוינות ודעות קדומות, והוא אויב ראשון במעלה לתפיסה אוניברסלית והומניסטית של שוויון ערך האדם באשר הוא אדם. השוויון והחירות הם יסודותיה העקרוניים של השיטה הדמוקרטית ובלי הפנמה עמוקה שלהם - המשטר הדמוקרטי תלוי על בלימה.

זה כשני עשורים מתפתחים בישראל, כמו במדינות דמוקרטיות נוספות בעולם, אורחות שלטון פופוליסטיים, אוטוריטריים (סמכותניים) ולאומניים. מגמות אלה מעוררות התנגדות קשה לפלורליזם (שכן הפופוליסטים מתיימרים להיות נציגי העם, רק הם, ואין בלתם). הן ממירות את הפלורליזם בטיפוח עוינות כלפי מי שאינו שייך לרוב הלאומי, חולק על השלטון שלהם או משתייך לשירות הציבורי הממלכתי (האליטה הישנה). בבסיסן של מגמות אלה – חתירה לכוח שלטוני נרחב, תוך פגיעה קשה  במערכת האיזונים והריסונים, שבישראל היא חלשה מלכתחילה, וקידום מהלכים שונים למניעת ביקורת על השלטון. מדובר בהתקפה כוללת על זכויות האדם ועל כל תפיסה אוניברסלית על האמת, על המדע, על הרציונליות, על המקצועיות והממלכתיות. קשה לתאר ניגוד חריף יותר מאשר הניגוד שבינה לבין חינוך הומניסטי ודמוקרטי. חינוך כזה יכול היה לחדד את היכולת של תלמידים לקרוא את המציאות הפוליטית, להבין לעומק מגמות שונות ולגבש כלפיהן עמדה מושכלת ומבוססת.

גודל המשימה ומורכבותה מחייבים הירתמות מלאה ומקיפה של בית הספר ושל הקהילה שהוא פועל בה. ההתגייסות הכללית הזו צריכה להתחיל מוקדם ככל האפשר - כבר בגיל הרך, והיא חייבת להקיף ברמת התכנים את הרוב המכריע של תחומי הלימוד. הפתרון לאתגר זה מצוי קודם כול בהכשרת המורים ובמתן כלים נרחבים למורים לנהל דיון פוליטי מורכב באופן פדגוגי ואתי.

מעבר לכל אלה, מבנה מערכת החינוך הישראלית המבוסס על פיצול על בסיס מגזרי, דתי ולאומי, יוצר דה פקטו מערכות חינוך נפרדות כמעט ללא זיקה ביניהן, שהן בסיס להשתרשות של דעות קדומות לגבי ה"אחר" וגורם מרכזי להתפתחות יחסי איבה בין הקבוצות השונות בחברה ולהתפוררותה.  במובן זה מערכת החינוך מנציחה במידה רבה את השסעים בין הקבוצות במקום להיות הגשר המחבר בין תלמידים מקבוצות חברתיות שונות.  מתווה ההכשרה להוראה של המל"ג ומשרד החינוך  שאושר לשנה זו מסמן התייחסות ראשונה וחשובה להיבט זה על ידי הוספת מרכיב ליבה מחייב בהכשרות המורים להיכרות עם החברה הישראלית, לקידום חיים משותפים ולמניעת גזענות.

האפקט המצטבר של המתואר כאן מקדם בקרב הרוב היהודי תחושות של התנשאות ואף עמדות גזעניות ממש שקנו להן שביתה גם בבית המחוקקים. מציאות זו באה לידי ביטוי גם במערכת החינוך לאורך השנים בשתי תופעות הקשורות זו בזו: השתקה של  השיח הפוליטי-הביקורתי-האקטואלי ומנגד צנזורה עצמית של מורים הנמנעים מראש מעיסוק בנושאים אלה בשל חשש למעמדם. מצב זה מפקיע בפועל מהמורים את תפקידם החינוכי בטיפוח ערכים הומניסטיים ובקידום שיח רלוונטי חופשי, נוקב וביקורתי המתייחס הן ליסודות הפרטיקולריים והן ליסודות האוניברסליים של החינוך בכללו. תמונה זו של המציאות משקפת את גודלו של האתגר הניצב בפני החינוך האזרחי-דמוקרטי ואת הקשיים הרבים המלווים אותו. ניתן לדון בתמונה זו בצורות שונות ואף להיות חלוקים על הפרשנות המוצגת כאן.  אך יש הכרח לשים את גורמי היסוד הללו "על השולחן" ולא להתעלם מהם או לטשטש אותם. הניסיון להתרחק מדיון שכזה רק מחדד את הצורך בו ואת המשמעויות החברתיות ארוכות הטווח של התעלמות ממנו.

התפיסה הרווחת זה שנים בחברה הישראלית, שלפיה מערכת החינוך אינה צריכה לעסוק בנושאים פוליטיים (או פוליטיים מדי), פוגעת מאוד באפשרות לקדם תודעה אזרחית מפותחת. מה שלא יעובד ויתווך במסגרת בית הספר באופן אחראי, מבוסס ומאוזן, יופנם באמצעים אחרים, ברשתות החברתיות למשל. בעידן של חדשות כזב והצפה של "מידע" בלתי בדוק מכל עבר, יש חשיבות רבה לאופן שבו מערכת החינוך מתייחסת למציאות ולמרכיביה,  גם אלו שאינם נוחים לשלטון בזמן נתון או מצויים בליבת הוויכוח הציבורי. הדברים נאמרים לא כדי לרפות ידיים אלא כדי להדגיש את גודל המשימה ומורכבותה ואת ההכרח להתגייסות כוללת ורב-מערכתית, כפי שיתואר בקיצור בהמשך, כדי שניתן יהיה לעמוד באתגר.

בראש ובראשונה, אין מנוס מלקיים דיון של ממש, מבוסס עובדות, פתוח ונוקב על אודות המציאות הזו. שיח כזה צריך להתמודד עם הנטייה הטבעית לעסוק בנושאים מאחדים ומוסכמים בלבד. דיון ודיאלוג אמיתיים אינם  עוסקים רק בדעות ובאידאולוגיות השונות, אלא מבקשים לחתור להבנת הנחות היסוד של עמדות שונות. מערכת חינוך שאינה מעודדת דיון שכזה ואף מונעת אותו - אינה יכולה להתהדר בכך שהיא עוסקת בחינוך אזרחי-דמוקרטי. הפתרון לאתגר זה מצוי קודם כול בהכשרת המורים ובמתן כלים נרחבים למורים לנהל דיון פוליטי מורכב באופן פדגוגי ואתי.  ככלות הכול, חלק מהפרופסיה האפשרית והנדרשת של מורים הוא היכולת לקיים דיון שכזה גם בנושאים שנויים במחלוקת באופן המאפשר ביטוי של מגוון דעות (למעט דעות גזעניות או כאלה המצדדות באלימות) והמקדם את החשיבה העצמאית של התלמיד ואת הנכונות לשאול שאלות על המובן מאליו, לנסות לעמוד על הנחות המוצא  בבסיס עמדותיו שלו ושל אחרים, לבחון אותן ולהבינן.

במערכת החינוך קיימים חומרים ותוכניות חינוכיות המקדמים פדגוגיה של מחלוקות, אולם הנושא אינו מצוי בליבת העיסוק המרכזית שלה, והמסרים המערכתיים אינם מעודדים את העיסוק הזה, ולעיתים הם אף סותרים. נדרש כאן מסר חד-משמעי ועקבי מראשי מערכת החינוך והנהגת המדינה, המעודד עיסוק מושכל במחלוקות ציבוריות.

מעבר לכך, גודל המשימה של חינוך דמוקרטי-אזרחי ומורכבותה (כפי שתוארו כאן) מחייבים הירתמות מלאה ומקיפה של בית הספר ושל הקהילה שהוא פועל בה. ההתגייסות הכללית הזו צריכה להתחיל מוקדם ככל האפשר - כבר בגיל הרך, והיא חייבת להקיף ברמת התכנים את הרוב המכריע של תחומי הלימוד. חינוך אזרחי-דמוקרטי אינו מתחיל ונגמר בשיעורי האזרחות. השיעורים הללו הם רק חלק מזערי בחינוך זה. יש לשלב היבטים שונים של חינוך אזרחי-דמוקרטי בכל מקצועות הלימוד. מדובר במאמץ מערכתי שיוביל לעיסוק בסוגיות של ערכים דמוקרטיים בכלל המקצועות הנלמדים, וממילא לעיסוק בסוגיות רלוונטיות לאוריינות אזרחית בתוכניות הלימודים השונות.

מהלכים אלו צריכים להתבטא גם בשיטות החינוך ובאקלים הבית-ספרי. לא ניתן להצליח במשימה ללא שינויים מערכתיים מהותיים בהכשרת המורים והמחנכים, במעמד המורה ובחיזוקו, כמו גם בהעצמת בית הספר. המאמץ חייב להיות משותף למנהל ולצוות הפדגוגי, לתלמידים, להורים, לנציגי הקהילה ולנציגי הארגונים האזרחיים הפועלים בה. בית הספר צריך להירתם לצרכיה החשובים של הקהילה ולהתאים מהלכים אלה ברגישות למאפייניה ולא לוותר עליהם. מתבקשת גם פריצה משמעותית של הגדרות המקיפות את המסגרות החינוכיות הנפרדות לטובת לימודים ועשייה משותפות. במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, בכנס אזרחי באוקטובר 2020, נוסח יחד עם קבוצת מומחים מהקבוצות השונות בחברה מסמך עקרונות לקידום חינוך אזרחי וחינוך לדמוקרטיה המבקש למצוא דרכים לפריצת ההגדרות הללו. ביסוד הדרכים האלה מצויה ההבנה שלא ניתן להתחמק מלעסוק בדמוקרטיה ובחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך הציבורית. המערכת הזו היא המקום היחיד שבו קיים הפוטנציאל להפגיש את מגוון הזהויות הקיימות בחברה הישראלית וללמוד כיצד לחיות ביחד במדינה דמוקרטית.

לסיכום, סקירה קצרה זו ביקשה להדגיש את חשיבותו של הנושא ואת הסכנות הטמונות בהמשך ההתעלמות מהצורך הדחוף בקידומו של חינוך אזרחי-דמוקרטי. נקודת הציון של 25 שנה לדוח "להיות אזרחים" היא גם הזמנה דחופה לדיון מחודש ומתבקש בנושא זה של כל השותפים האפשריים ושל הרוב בחברה הישראלית המבקש לחיות בכבוד, בשוויון, בחירות ובסובלנות במדינתו, מדינת ישראל.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט