חינוך מיני בעידן המדיה הפרועה - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 68

חינוך מיני בעידן המדיה הפרועה

מן ההכשרה ומן השדה

אתי אהרון

ד"ר אברהם פרנק

מנהל תיכון בדימוס

avrahamf10@gmail.com
יחסו של המין האנושי אל העירום הוא מורכב ובעייתי זה אלפי שנים, ומופעיו היו שונים בקרב התרבויות והדתות השונות. איברי המין חורגים מכל שאר איברי הגוף, ואין מדובר רק ב"הבנה" של טוב ורע – כלומר, בראיית העירום – אלא גם במגוון האינטראקציות המתקיימות בין איברי המין של שני המינים, זכרים ונקבות.

ויתבוששו

המיתוס המקראי, אחד החשובים שבהם, נמצא בפסוק "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, 25). בגין העירום גורשו בסופו של דבר מגן העדן. הנה תמציתו של הסיפור הידוע: שני עצים אסורים באכילה היו בַּגן – עץ החיים ועץ הדעת. הנחש פיתה את האישה והיא פיתתה את האדם, ויאכלו שניהם מעץ הדעת וידעו להבדיל בין טוב לרע: הם נוכחו לראות כי ערומים הם, ויתלבשו. על כך שלח אותם האלוהים מגן העדן. הדעת שהייתה בעץ עניינה, מתברר, היה אחד בלבד: העירום הגופני. אף שנאמר "טוב ורע", אכילת ה"תפוח" לא נדרשה, על פי המקור המקראי, לענייני דעת אחרים מסוגיית העירום.

יחסו של המין האנושי אל העירום הוא מורכב ובעייתי זה אלפי שנים, ומופעיו היו שונים בקרב התרבויות והדתות השונות. איברי המין חורגים מכל שאר איברי הגוף, ואין מדובר רק ב"הבנה" של טוב ורע – כלומר, בראיית העירום – אלא גם במגוון האינטראקציות המתקיימות בין איברי המין של שני המינים, זכרים ונקבות. מרבית האיברים בגוף האדם הם חיוניים, אבל רק איברי המין מקבלים את חשיבותם המיוחדת מהאינטראקציה ביניהם. העירום השפיע במהלך השנים על לבושם של בני האדם ועל כל היבט מגדרי אפשרי. במרבית התקופות בהיסטוריה נעשתה הבחנה ברורה בין ילדים למבוגרים, ותחום המין היה שייך למבוגרים בלבד. אלא שהילדים גדלים ומתבגרים, ותקופת המעבר היא מסובכת, בדרך כלל.

החינוך המיני למתבגרים מתקיים במערב מן המאה ה-19, וערך מפורט בנושא זה מתאר את התפתחותו ואת הקשיים המלווים אותו לאורך הדרך (ויקיפדיה, "חינוך מיני", ללא תאריך). הסיבות לניסיון למסד את ההסברה המינית היו פיתוחים מחקריים בתחום בריאות הגוף ובריאות הנפש – שהפכו את העיסוק במיניות לתחום מחקר ותרמו להתמקדות פדגוגית במיניות הילד; תחושת אובדן שליטה על הדור הצעיר עם התעצמות התיעוש, המודרניזציה, החילון והעיור; הצורך בתוכנית לימודים לחינוך מיני שהעלו אנשי רפואה וחינוך, שהחלו לעסוק ב"בעיה המינית של הנוער" במטרה לנפץ מסורת דתית של דיכוי. על אף הכוונות המקוריות, תוכני הלימוד עסקו רק מעט בנושאים מיניים, ולעומת זאת שמו דגש על "בעיות" כמו אוננות, וסת והתנסויות למיניהן – על "היבטיהן השליליים" – גם במהלך המאה ה-20.

דוגמה קוריוזית לחוסר הבהירות של היחס למיניות אפשר למצוא במכלול הערכים של תנועת "השומר הצעיר" (שהייתי חבר בה). הערכים הללו הוגדרו ב"עשרת הדברות" של התנועה כבר בשנות העשרים של המאה ה-20. במשך עשרות שנים עסק הדיבר העשירי בַדמות הערכית של "השומרת" ו"השומר", ותיאר אותה כ"טהורה". לטוהר הזה היו מאפיינים אחדים, והאחרון שבהם – שנתן לדיבר את האטרקטיביות המיוחדת שלו – היה טמון במילים "שומר על הטוהר המיני". דורות של בוגרי תנועה התלבטו בכוונת הדברים, והייתה נטייה לפרשן כאיסור על קיום יחסי מין בקרב חברי השומר הצעיר, אבל חוסר הבהירות הביא בסופו של דבר להוצאת ה"הסברה המינית" המקוצרת והמעורפלת הזאת ממקומה.

סוגיית החינוך המיני הייתה תמיד בלתי ברורה לאנשי החינוך, והעיסוק בה היה תמיד מרתיע ומביך. נכללו בה כמה שאלות: של מי האחריות – של ההורים או של המורים? על מה ראוי לדבר ועל מה לא, ובאיזה גיל? האם זהו תפקידם של מחנכות/י הכיתות, או שנדרשים לחינוך מיני אנשי מקצוע מחוץ לבית הספר? והשאלה שמאז שר החינוך יגאל אלון בשנות השבעים של המאה ה-20 כבר אינה עולה – האם בכלל? שתי אוכלוסיות מציבות גם כיום אתגרים ייחודיים לחינוך המיני – האוכלוסייה הדתית לגווניה והאוכלוסייה הערבית, שבהן מתרחש תהליך איטי של שינוי והיפתחות.

הסיבות לניסיון למסד את ההסברה המינית היו פיתוחים מחקריים בתחום בריאות הגוף ובריאות הנפש; תחושת אובדן שליטה על הדור הצעיר עם התעצמות התיעוש, המודרניזציה, החילון והעיור; הצורך בתוכנית לימודים לחינוך מיני שהעלו אנשי רפואה וחינוך, שהחלו לעסוק ב"בעיה המינית של הנוער" במטרה לנפץ מסורת דתית של דיכוי.

ואז הגיע הפורנו, ואז הגיעו המחשב והסמארטפון, ואז הגיעה המדיה הדיגיטלית

בתקופתנו אין אפשרות לדבר על חינוך מיני ללא אִזכור של סרטי פורנוגרפיה. תעשיית הפורנו פרצה לתודעה בעיקר בשנות השישים של מאה הקודמת. התעשייה ייצרה "סרטים כחולים" עבור בתי קולנוע, ובישראל קולנוע "מרכז" בתל-אביב היה מוכר כמוביל בתחום. בשנות השמונים נתן המחשב בהדרגה במה ליותר ויותר אתרי סקס, וכיום הוא מלא בהם עד אפס מקום. בד בבד, גם הקולנוע והטלוויזיה החלו לייצר סרטים או סדרות שזכו להגדרה "פורנו רך": כאלה שיש בהם סיפור עלילה ("דרמה") עם הרבה צילומי עירום, מתונים מאלה שבסרטי הפורנו-לשמם. ב-2007 החל ה"טלפון החכם" (smartphone) להשתחל אל בין המסכים הגדולים, במטרה לרשת אותם במידה רבה בתוך זמן לא רב. הסמארטפון נמצא כיום בידי כולם, כולל ילדים צעירים בבית הספר היסודי.

 

המהלך נעשה אפוא: בתחילה – תעשיית פורנו יצרנית נלהבת מאין כמותה; וקצת אחריה – מכשירים זמינים לַכול שמפיצים את הסרטים לכל דורש. עשורים בודדים בלבד מפרידים בין "המה" (תרבות הפורנו) לבין "האיך" (מפיצים אותה), והנה לנו גִרסה חדשה של בעיה ישנה: החינוך המיני.

כאמור, החינוך המיני הוא מטרד של ממש למחנכים, וגם ליועצות: מה לעשות? איך לעשות? הרבה חשש, והנושא אינו מטופל. שכן גם יועצת מנוסה בתחום זה, אבל יחידה, אינה יכולה לתת תשובה לעשרות כיתות בבית הספר. כך גם יועצים לא מעטים – עדיין לא מספיק – שבאים מחוץ למערכת החינוך. אבל נתחיל בנתונים (המעטים) הקיימים.

מי שהוא בפועל המטפל בנושא החינוך המיני אלו אתרי הפורנו שהצגנו זה עתה. "היום הילדים ניזונים מהאינסטגרם. הם מקבלים סרטון פורנוגרפי לווטס-אפ בגיל מוקדם מאוד ואולי הם מראים אותו אחד לשני, אבל אין להם יכולת לדבר על זה, הם לא מקבלים הדרכה ותיווך מילולי", אומר ד"ר יואב קניאס, מומחה לתקשורת מסכים (ארד, 2020). לפי מכון סמית (לויטה ליבוביץ, 2018), שניים מכל שלושה ילדים בישראל נחשפים לתוכן פורנוגרפי לפני גיל 13; 20% מהילדים נחשפים לפורנו בגילים 9–11; ו-24% מהילדים בגילי 12. 39% מבני 13–14 ו-21% מבני 11–12 ענו שהם מעוניינים לחקות את ההתנהגות הפורנוגרפית שצפו בה. סקר של האגודה הלאומית למניעת אלימות בילדים באנגליה (NSPCC) מ-2016 מצא ש-53% מהבנים בגיל 11–16 ו-39% מהבנות בגיל הזה הודו שהם תופסים את הפורנוגרפיה כתיאור אמיתי של יחסי מין (Martellozzo et al., 2016).

אומרת טל תמיר, מנהלת מרכז הידע ופעולה של עמותת "נשים לגופן":

נדרש חינוך מיני קבוע ומתמשך בבתי הספר. כשלתיכוניסטים יש במקרה הטוב שלושה מפגשים שנתיים בנושא מיניות, [נושא] שבעצם מעסיק אותם מבוקר ועד ערב, הרי שאנחנו נכשלים בהבנה הבסיסית של בית הספר כמכשיר אותם לחיים. השטח זועק מהצורך להכוונה וחינוך מיני (רוזנברג, 2018).

ומספרת אם לשני בני נוער:

יש פער גדול מאד גדול בין החיים שאנחנו מנסים "ליצור" לילדים שלנו – להשגיח שלא ישתו אלכוהול, שלא יעשנו, שלא ייחשפו לסמים, לבין ההפקרות והפריצות שמאפשר הסמארטפון שהם מחזיקים כל היום צמוד [...] אנחנו, כהורים, צריכים להיות מודעים לפער הזה, ולהכיר בעובדה שהילדים שלנו, כולם, צופים בפורנוגרפיה. לא להתעלם או לטאטא את הנושא מתחת לשולחן" (הלוי כהן, 2016).

באגף שפ"י (שירות פסיכולוגי-ייעוצי) של משרד החינוך יש דווקא תוכנית מפורטת של "כישורי חיים", אבל החלק העוסק במיניות האדם מטופל, כפי שאנחנו רואים בציטוטים לעיל, רק מעט בכיתות. הפער בין התלמידים לבין המחנכות – הדברים הכתובים כאן בלשון זכר או נקבה מכוונים לכל המינים – הולך ומתרחב: הילדים לומדים יותר מאתרי הפורנו, ואי לכך המחנכות חוששות יותר לגעת בנושא. אצל ההורים הבעיה דומה. המצב הוא ללא ספק מביך, והחינוך המיני של דור הסמארטפון נראה אבוד. ובו בזמן, המאבק בפורנו באמצעות סוגים שונים של חסימות טכניות או הפחדות נראה אבוד ומיותם עוד יותר.

היחס של שפ"י לנושא הפורנו במערך השיעורים של "כישורי חיים" לכיתה ו' מנוסח כך:

שיעור זה יעניק למורה מידע על המקורות האופייניים לכיתה ויעזור לה להבין מהי ההתייחסות הנדרשת ממנה. לדוגמה, בכיתה שתלמידיה צופים בפורנו, כמקור להבנה וידע, חשוב שהמורה תיתן לגיטימציה לסקרנות הטבעית לדעת וללמוד, אך יחד עם זאת, תסביר לתלמידים שפורנו הם סרטי מבוגרים. חשוב שהיא תציין שהם אינם מומלצים כמקור מידע. עוד חשוב שהיא תאמר שגם בקרב המבוגרים רבים בוחרים שלא לצפות בפורנו. חשוב להעביר מסר ברור לתלמידים כי הצפייה בפורנו עלולה להזיק להם מבחינה רגשית ומבחינה מינית, שכן מדובר במצג מעוות של יחסי ניצול, חִפְצוּן, אי שוויון, איום וכפייה. יש להסביר שסרטי הפורנו הם תעשייה כלכלית, ושהם אינם מייצגים את המציאות, אלא מציירים תמונה שקרית אודות יחסים ואודות מיניות. חשוב להדגיש לתלמידים שלא כך נראים יחסים, לא כך נראים איברי האדם, ולא כך, בהכרח, נראים יחסי מין. הסכנה היא שמי שלא התנסה במין, יכול לשגות ולחשוב שכך נראים יחסים. ההפך הוא הנכון, ונלמד על כך בהמשך (בן יעקב וברג, 2020, עמ' 25. ההדגשות שלי, א"פ).

אז מהו ההפך "הנכון"? הגוף האנושי כולל, מה לעשות, גם איברי מין שצריך לדבר עליהם: חזה או שדיים; מפשעה, פות, וגינה, נרתיק, דגדגן, קרום בתולין, וסת או מחזור אצל הנשים; פין או זין, אשכים, זרע אצל הגברים; שיער ערווה, עור הגוף וישבן אצל כולם. כל אלה מייצרים את המצבים של זקפה או "עומד לו", "רטובה", אוננות, חדירה, זיון, שפיכה או "גמירה", אורגזמה ועוד. אבל נכון, האיברים והמצבים הללו שונים מאדם לאדם, וגם זאת יש לומר.

החינוך המיני הוא מטרד של ממש למחנכים, וגם ליועצות: מה לעשות? איך לעשות? הרבה חשש, והנושא אינו מטופל. שכן גם יועצת מנוסה בתחום זה, אבל יחידה, אינה יכולה לתת תשובה לעשרות כיתות בבית הספר. כך גם יועצים לא מעטים – עדיין לא מספיק – שבאים מחוץ למערכת החינוך.

איך שלא נכנה את איברי המין ואת פעילותם – חרף העובדה שמדובר בַגוף שלנו, הדיון נעשה מורכב, רגיש ומאיים. בצדק אנחנו רואים בנושא המיני עניין אישי ואינטימי עבור כל אחד מאיתנו, וזו כנראה הסיבה לכך שהנושא "מטמא ידיים", כלומר אסור בנגיעה, ואינו מטופל. "כיצד עלייך להגיב אם את נשאלת שאלה אישית מאוד על ידי התלמידים?" שואל ומסביר המדריך של שפ"י למחנכת הכיתה, ואפשרי בהחלט שדבר מביך כזה אכן יקרה. לעומת זאת, הפורנו מציג באופן ויזואלי ובתקריב, בלי להתבלבל, את כל מה שציינתי לעיל במילים. האתרים הרבים הפכו למדריך הלאומי לחינוך מיני עבור ילדים ובני נוער, ויש להתמודד איתם בדרך שונה מכפי שמציע שפ"י. ניסיונות ההפחדה אינם הפתרון למציאות המסובכת שנראה מייד. עם זאת, לצפייה של ילדים בפורנו יש מחיר, והוא אינו פשוט. היועצת החינוכית רונית ארגמן מפרטת את מגוון הנזקים העלולים להיגרם לילדים ולמתבגרים עקב הצפייה הזאת:

  • עיוות חשיבתי ביחס למיניות, אהבה, זוגיות, יחסי מין ולמושגים של פרטי וציבורי, מותר ואסור, מוסרי ופוגעני.
  • ציפיות לא מציאותיות ממגע מיני, תפקוד מיני והנאה מינית המובילות לחרדות ביחס למיניות – למשל דאגה שמא איבר המין שלי קטן מדי או שלא אוכל לתפקד כמו השחקן בסרטים.
  • פגיעה במצב הנפשי המתבטאת בפיתוח אובססיות, חרדות, דיכאונות, הפרעות שינה ואכילה.
  • בלבול וקושי בהגדרת זהות מינית על רקע של עוררות מתכנים מגוונים, לפני גיבוש הזהות המינית.
  • פיתוח חשיבה ארוטית לפני שהילד בשל לכך, וסקסואליזציה מוגברת הבאה לידי ביטוי באוננות מול תמונות, סרטונים או מצלמות, התעסקות קומפולסיבית בתכנים מיניים, חיפוש פרטנרים מיניים.
  • פיתוח נטייה למין מזדמן, מגעים מיניים לא מובחנים, מין לא מוגן ואלימות מינית.
  • פיתוח דפוסי חיזור והתנהגות מינית פוגעניים, במיוחד של הבנים כלפי הבנות.
  • חיקוי המראה הפיזי של שחקנים שנצפו בסרטים, כגון פירסינג באיברים שונים בגוף והורדת שיער, עד חיקוי ההתנהגויות הנראות בסרטים כגון פגיעות מיניות, לרוב בילדים צעירים ו/או חלשים יותר כמו אחים קטנים, ילדי שכנים, קרובי משפחה או ילדים במסגרת החינוכית.
  • פיתוח קורבנות מינית עצמית הכוללת יצירת, שליחת והעלאת חומרים אישיים חושפניים לרשת.
  • חוסר הבנה של השלכות אפשריות הנובעות מהתנהגות מינית ופיתוח דפוסי התנהגות מינית סיכונית המובילה להריונות לא רצויים, הדבקה במחלות וזיהומים המועברים במגע מיני, התנהגות מינית לא מובחנת וכניסה למצבי סיכון, ניצול ופגיעה.
  • פיתוח התמכרות למין ולפורנו.
  • השלכות על התפקוד המיני ועל היכולת ליצור קשרים אינטימיים משמעותיים (ארגמן, 2016).

רשימת המפגעים היא ארוכה ומעלה את השאלה מה אפשר לעשות, אם בכלל, ומי אמור לעשות.

 

סקס: תהליכים חברתיים עדכניים

עבור מורה ממוצע, בכלים שלרשותו, "הסברה מינית" בכיתה היא בלתי אפשרית. לעיסוק בנושא כה רגיש דרושה הכשרה מקצועית, ומורים אינם זוכים לקבלה. עידן הפורנו, כבר אמרנו, מקשה עוד יותר על המורים ליצור דיאלוג עם התלמידים, ש"כבר ראו הכול". אבל הפורנו אינו הבעיה היחידה עבור החינוך המיני. בעבר יכולנו לדבר על ערכים מקובלים בנושא המין – רגש, קִרבה, זוגיות נאמנה, כבוד הדדי, הסכמה, חיים יצרניים לשני בני הזוג – ואילו כיום הדברים מתנהלים בכיוונים שמקשים על זיהוי הערכים הללו כפל כפליים. להלן הדוגמאות:

סטוץ: מדובר בסקס מזדמן, כלומר מפגש מיני למטרות מין בלבד, שלא מעורבים בו רגשות או מחויבות מכל סוג שהוא. למי זה יכול להתאים? ההסברים הם רבים: למי שרוצה לחוות משהו חדש; למי שיכול ליהנות מסקס לשם סקס בלי להיכנס למורכבות של יחסים עם הפרטנר המיני שלו; למי שיודע שלא יחוש שום אשמה או חרטה לאחר מכן; למי שלא רוצה להיכנס למעורבות רגשית ויכול לעשות את ההפרדה בין סקס לרגש; למי שהאנונימיות החלקית הזאת מדליקה אותו; למי שנמאס לו לעשות ביד או להשתמש בוויברטור; ולמי שפשוט רוצה להרגיש את התחושה המדהימה אחרי סקס טוב, כשאין לו זוגיות מתאימה לכך (מרפאת לוינסקי, ללא תאריך).

יחסים מגדריים וידועים בציבור: רעיון המשפחה הדו-מינית של זכר ונקבה מאבד את מעמדו. כיום קיימת הגדרה נפרדת ל"ידועים בציבור", והיא כוללת זוגות חד-מיניים; בני זוג מדתות שונות; זוגות שנחשבים ל"פסולי חיתון" על פי ההלכה (כהן וגרושה, אישה "נואפת" שנאסרה על "בעלה ועל בועלה", וכיו"ב); וכן אנשים שיש להם התנגדות אידאולוגית לנישואין דתיים או לנישואין בכלל (לזר נוטקין, ללא תאריך).

התנסות ביחסים לסביים: הביקוש של סטרייטיות להתנסות בחוויה לסבית גובר. "נכון ל-2019, נראה שכל אישה מתקדמת, נאורה ומשוחררת צריכה איזה זיכרון של התנסות לסבית להתנאות בו משל היה חיית כיס המציצה מתיק לואי ויטון" (ליטמן, 2022; סגרסקי, 2019).

חילופי זוגות: מאמר ארוך במוסף הארץ מסכם את הנושא החדש-יחסית של חילופי זוגות במילים: "ההצלחה של הקורבו [קורבו – קהילה למיניות אלטרנטיבית וחיי לילה] היא הסימן המובהק לכך, שמסיבות המין זולגות בהדרגה אל המיינסטרים של המועדונים" (ליטמן וגלזר, 2021).

נישואים פתוחים: מדובר בקשר משפחתי שבו בני זוג נשואים מקיימים, בהסכמה הדדית, קשרים נוספים, הכוללים גם יחסי מין, עם אנשים נוספים מלבד בני זוגם. על פי רוב, המונח אינו מכוון למי שעוסק בחילופי זוגות, כי אם למי שמקיימים קשרים של ממש, שיש בהם לפעמים גם אהבה וחברות וכוללים גם יחסי מין עם בני זוג נוספים, שלא במסגרת מסיבת חילופי זוגות (ויקיפדיה, "נישואים פתוחים", ללא תאריך).

המציאות המשתנה, שתוארה כאן באריכות, מלמדת שמגוון היחסים הבין-אישיים הכוללים גם יחסי מין מתרחב. האינטרנט מלא הצעות לכל דִכפין, וכך גם הסרטים והספרים. נראה כי במציאות כזאת מסובך במיוחד לחנך ילדים ומתבגרים ל"מיניות בריאה". האם זה לפי יכולתם של מי שהם עצמם לוקחים אולי חלק בדפוסי המיניות החדשים, שהולכים ונעשים יותר ויותר מיינסטרימים?

הפער בין התלמידים לבין המחנכות הולך ומתרחב: הילדים לומדים יותר מאתרי הפורנו, ואי לכך המחנכות חוששות יותר לגעת בנושא. אצל ההורים הבעיה דומה. המצב הוא ללא ספק מביך, והחינוך המיני של דור הסמארטפון נראה אבוד.

האם תימצא הדרך לחנך למיניות כלשהי בעידן הפורנו והסטוץ?

אם מרבית ההורים והמורים נכשלים בתפקידם להדריך את הילדים בני הגילים השונים ל"מיניות ראויה", נותרנו עם אתרי הפורנו. אלה מכילים הרבה יותר מן הדרוש להדרכה נכונה ומותאמת לילדים הצופים בהם. הסיבה לגודש הפורנוגרפי היא שעשיית הכסף עוברת דרך ריגוש ועוררות, בעיקר של מבוגרים (אבל לא רק), והאתרים עושים זאת היטב. הקליינטים אמורים לצרוך את המוצר הזה במסגרת השיטה הקפיטליסטית בשעותיה היותר גרועות. לכן יש צורך דחוף במדריך לילדים לצפייה נכונה בְאתרים אלה – שלמרבה עוגמת הנפש אין אפשרות טכנית יעילה ליצור חציצה בינם לבין הצופים הצעירים. לשאלה הקריטית שבכותרת יש כמה כיווני התייחסות, ואני מציגם כשאלות: מהם הערכים המיניים  שיש לחנך אליהם בתקופתנו? מדוע הפורנו הוא מקור מידע פחות ראוי? איך מכשירים מחנכים לשוחח על הנושא? האם צריך לעשות זאת בכלל?

מי יחנך?

לחנך צריכים כולם: המתגרשים, הסטוצרים, הסווינגרים, ה"פתוחים", ה"מסורתיים" וה"נאמנים"; המורים וההורים (הדברים מכוונים, כאמור, לכל המינים). הצוותים החינוכיים של בתי הספר, ביוזמתם, צריכים לקיים מפגשים תקופתיים עם ההורים ולשוחח איתם על החינוך המיני של ילדיהם. זה אינו פשוט ומצריך הכשרה, אבל ברית המבוגרים הזאת חיונית כדי "ליישר קו", וכדי להניח את הנושא "על השולחן" בתחושה של שליטה אל מול הילדים והמתבגרים.

מה לומר למי?

השאלה "למי" מבקשת מאיתנו להגדיר התאמות לגילים השונים:

  • מתבגרי כיתות ו'-י' הם מושפעי הפורנו העיקריים, ואיתם צריך לנהל שיחות קבועות על הנושא (ראו חלוקה גילית מפורטת יותר באתר מידע אמין על מין).
  • עם הבוגרים של כיתות י"א-י"ב רצוי לשוחח גם על הטרנדים החדשים בתחומי הפעילות המינית, ולגבש כלפיהם מבט מפוכח וערכי.
  • נושא האלימות המינית חשוב לבני כל הגילים, ועל מקרים בתחום זה יש לדווח מייד לגורם מוסמך (הורה, מורה, יועצ/ת, משטרה ועוד).

צפייה הכרוכה במגבלות

המדריך המוצע כאן כולל שורה של ערכים ותכונות שינחו את הילדים ואת בני הנוער העושים שימוש בפורנו. כלומר, עלינו לבצע תפנית חדה מן הגישה הרווחת: לא עוד "אל תצפו", אלא "צפו באופן סלקטיבי", בסרטים העונים על ערכים הומניסטים ותכונות חומלות שנציע מייד. ההנחה של מאמר זה היא שעל הערכים והתכונות הללו המחנכים יוכלו – כלומר, יהיה להם פשוט ונוח יותר – לשוחח עם התלמידים בכיתות.

  • זוג: אין לצפות בסרט המציג יותר משני אנשים. הזוג יכול להיות בכל הרכב מגדרי, אבל לא יותר משני משתתפים.
  • כבוד: יש לוודא שבני/בנות הזוג המשתתפים בסרט מבטאים כבוד זה לזה, בכך שאינם מתעמרים, משפילים או מכאיבים זה לזה.
  • שוויון: השוויון חוזר אל הכבוד, אבל מן הראוי לציינו בנפרד: אין אדונים, משרתים או עבדים. שני השותפים הם בעלי אותו מעמד בסרט הנצפה.
  • שיתוף: בני הזוג משתפים זה את זה, במידת האפשר, בתחושותיהם בנוגע למה שעובר עליהם בסרט. זה לא מוכרח להיות בדיבור, אלא אפשרי בהחלט – בהחלט! – גם בהבעות פנים ובשפת גוף.
  • עדינות: המגע בין המשתתפים הוא עדין ומתחשב. חובה להימנע מסרטים המציגים סיטואציות אלימות, מכאיבות או לא-נעימות למי מהמשתתפים.
  • קטינים: אסור בהחלט לצפות בסרטים המציגים יחסי מין בהשתתפות קטינים; מותר לצפות רק בסרטים בהשתתפות בגירים.
  • ואם לא: אם המגבלות המתוארות חסרות – יש להפסיק את הצפייה באותו אתר.

מרבית סרטי הפורנו אינם עונים בוודאי על הערכים והתכונות שהובאו כאן. המנחה צריך להבהיר כי ה"שחקנים" (בעיקר השחקניות) בסרטים אינם עושים זאת מתוך רצון חופשי אלא לצורך פרנסה, אבל השפע הרב מאפשר בכל זאת למצוא גם סרטים קרובים יותר אל הערכים והתכונות שפורטו. חזרה שוב ושוב על הפעילות החינוכית הזאת תחדד את יכולת ההבחנה של המשתתפים. היא תשיב בסבירות גבוהה את השכינה שנסתלקה, בצוק העיתים, משיעורי החינוך המיני.

המפתח: מעבר מן הפורמט הוויזואלי אל הכתוב

הסיכוי שמשהו ישתנה בלי שהמורות ייטלו על עצמן את המשימה הוא קלוש. בישראל יש קרוב לשני מיליון תלמידים שצריכים לְעניין החינוך המיני את מחנכותיהם. הפרדוקס בולט לעין: מחד גיסא סביבה חברתית ששפתה מין בכל אתר ואתר, ומאידך גיסא חשש ממסדי לגעת בתחום. האפשר שזה אינו פרדוקס, אלא עצם הבעיה? שהתלמידים לומדים בעצמם ומאיימים על מורותיהם בידע עדיף? בישראל אין הכשרה ראויה לנושאי רגש וחברה בכלל, שנחשבים כיום למרכזיים בחינוך בכל העולם. נושאי רגש וחברה התקיימו בעבר; אלא שכיום המורות מפחדות, או חסרות הכשרה, או עניין. התוצאות בשטח מראות שגם אגף שפ"י במשרד החינוך אינו מספק את הסחורה כנדרש.

הפורנו פה בשביל להישאר, וכך גם הילדים, אף שהם מתחלפים... בלי להיכנס לשאלה האנתרופולוגית מדוע התקינות התרבותית אומרת להסתיר את איברי המין, הם מופיעים במלוא הדרם בסרטים. המורים צריכים לקבל הכשרה קצרה שבמרכזה התייחסות לסרטי הפורנו שהילדים רואים ממילא. המורים צריכים ללמוד לשאול שאלות על סרטים שהתלמידים ראו בזמנם החופשי, ושלא על דעת צוות בית הספר או הכותב; אבל כיוון שראו – מן הראוי לשוחח. המורה תשאל בַשיעור השבועי מי ראה פורנו. מכאן תתפתח שיחה בשאלות: מה ראה? מה הרגיש? האם הרגיש שֶמה שהיה שם היה בסדר? אילו עיוותי התנהגות מצא? איך צריך לנהוג אחרת? האם סקס הוא רק יחסים פיזיים? ועוד שאלות שיעלו התלמידים והמורה. אין צורך לראות פורנו בכיתה כדי לשוחח עליו, אבל העובדה שהתלמידים צופים היא הזדמנות לחינוך מיני שאסור להחמיצה.

הנה הפתיח של המורה לשיעור בכיתה:

אנחנו נעסוק בחינוך מיני בשיעור שבועי. בשיעורים הללו נשוחח על סרטי פורנו – בלי לצפות. אם מישהו ראה או ראתה אין צורך לחוש אשמה או בושה; אני יודעת שרבים מכם רואים; ואם זה המצב – חשוב שנשוחח על כך. לפני שנתחיל אני רוצה להציג שָפָה שבעזרתה יהיה קל לשוחח. יש מילים רבות שמתארות את איברי המין ואת פעולתם: חזה או שדיים; מפשעה, פות, וגינה, נרתיק, דגדגן, קרום בתולין, וֶסת או מחזור אצל הנשים; פין או זין, אשכים, זרע אצל הגברים; שער ערווה, עור הגוף וישבן אצל שניהם. כל אלה מייצרים את המצבים של זקפה או "עומד לו", "רטובה", אוננות, חדירה, זיון, שפיכה או "גמירה", אורגזמה ועוד. הנה גם כתבתי אותם על הלוח.

האם נכון שהקורא הפוגש רשימה זו במאמר הנוכחי בפעם השנייה כבר פחות מתרגש? ובכן, זה הכיוון.

מקורות

ארגמן, ר' (2016). פורנו מאניה – השפעת החשיפה לפורנוגרפיה על ילדים ומתבגרים. יסודות, 26.

ארד, ד' (2020, 9 בספטמבר). כנער למדתי על מין מהעיתון, היום הילדים מקבלים פורנו לווטסאפ. Ynet.

בן יעקב, א' וברג, א' (2020). לצמוח ולגדול: מיניות והתפתחות במסע לגיל ההתבגרות. משרד החינוך, אגף שפ"י.

הלוי כהן, ל' (2016, 15 בספטמבר) "ראיתי פורנו בווטסאפ הכיתתי": החינוך המיני האבוד של דור הסמארטפון. וואלה.

ויקיפדיה, חינוך מיני.

ויקיפדיה, נישואים פתוחים.

לויטה ליבוביץ, ג' (2018, 1 במאי). צפייה בפורנו בגיל 9? הורים, תתפלאו, זה קורה ממש מתחת לאף שלכם. Ynet.

לזר נוטקין, ח' (ללא תאריך). ידועים בציבור.

ליטמן, ש' (2022, 7 בינואר). מצא מין את מינו. הארץ.

ליטמן, ש' וגלזר, ה' (2021, 27 באוגוסט). מאמי, שנשכב הערב עם הפרידמנים? מוסף הארץ.

מרפאת לוינסקי (ללא תאריך). 11 שאלות על סטוצים. סקס בטוח.

סגרסקי, א' (2019, 4 בדצמבר). תופעה: יותר ויותר נשים סטרייטיות מחפשות התנסות לסבית. וואלה.

רוזנברג, ע' (2018, 14 בפברואר). חינוך מיני: מה באמת יודעים הילדים שלנו? Ynet.

Martellozzo, E., Monaghan, A., Adler, J. R., Davidson, J., Leyva, R., & Horvath, M. A. H. (2016). I wasn’t sure it was normal to watch it. NSPCC

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט