פרקטיקה חינוכית מיטבית: לראות מבעד למראות - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 68

פרקטיקה חינוכית מיטבית: לראות מבעד למראות

כשתקשורת ומדיה דיגיטלית פוגשות אומנויות במחוות לביבליוגרפיה
בימת דיון

לאורה ויינברג, “תפוח סדום – חומר דליק?”, “לראות מבעד למראות” תערוכת סטודנטים, החוג לאוריינות חזותית, סמינר הקיבוצים

ד"ר אורלי מלמד

מרצה וחוקרת תקשורת, מדיה דיגיטלית ואוריינות מדיה דיגיטלית בבית הספר לתקשורת, באוניברסיטת בר אילן, מרצה ומדריכה פדגוגית בחוג לתקשורת וקולנוע ובחוג ללימודי תואר שני באוריינות חזותית, בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים, ראשת קהילת אוריינות תקשורת ומדיה באגודה הישראלית לתקשורת

melamed.orly@gmail.com

יעל הדסי-בכר

מרצה בבית הספר לתקשורת וקולנוע ובלימודי תואר שני באוריינות חזותית, מנהלת הפקות בבית הספר לתקשורת וקולנוע, במחלקות אומנות ועיצוב ובגלריה אחד העם 9, בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים. דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

Yael.Hadassi@gmail.com
צלמת התמונה: לאורה ויינברג, "תפוח סדום - חומר דליק?", "לראות מבעד למראות" תערוכת סטודנטים, החוג לאוריינות חזותית, סמינר הקיבוצים

מחווה אומנותית ליוצר, ליצירה או לרעיון באמצעות ציטוט ישיר או מרומז היא מתודה ידועה בתהליכי יצירת אומנות ובלימודי אומנויות. מחוות מביעות הוקרה וכבוד ליוצר וליוצרת וליצירה המצוטטת, ומעצבות את הסטטוס שלהם. גם בתהליכי יצירה של מדיה באמצעי התקשורת נעשה שימוש בציטוטים. אך בניגוד ללימודי אומנויות, בלימודי תקשורת אין קאנון ממוסד של יצירות מופת שיוצרים לכבודן מחוות. יצירת מחוות אומנותיות, המתייחסות למאמרים מביבליוגרפיית הקורס, שעניינם סוגיות תקשורת, מזמנת למידה משמעותית, מאפשרת לשלב הוראה עיונית ומעשית ומחברת בין לימודי תקשורת ומדיה לאומנויות. במהלך זה הסטודנטים מגבשים עמדה כלפי סוגיות מגוונות בתחום התקשורת, המבוססת על ידע אקדמי ועל חוויות אישיות. המאמר מתאר את יישומה של המתודה בקורס "אוריינות דיגיטלית באומנויות: גישה רב-תחומית", במסגרת לימודי תואר שני באוריינות חזותית בסמינר הקיבוצים. המחוות האומנותיות לפריט ביבליוגרפיה נבחר הוצגו בתערוכה שנקראה "לראות מבעד למראות", בסוף הקורס.

Psychological Model of Inspiration for Art-Making through Art Appreciation (ITA)

כל העבודות הכתובות כללו סיכום של 12-2 פריטים ביבליוגרפיים.

Weil, S. (1948). Gravity and grace. Routledge.

Girvan, C. (2018). What is a virtual world? Definition and classification. Education Tech Research Dev, 66, 1087–1100. https://doi.org/10.1007/s11423-018-9577-y

נגבי, מ' (2004). כסדום היינו - במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות. כתר בע"מ.

Turkle, S. (2011). Alone together: We expect more from technology and less from each other. Basic Books

Friesem, Y, (2016). Empathy for the digital age. In S. Y. Tettegah &  D. L.  Espelage (Eds.), Emotions,Technology and Behaviors (pp. 21-45). Elsevier.

Zuboff, S. (2019). The age of surveillance capitalism. Profile Books.

Mele, C., Russo-S., Tiziana., Valtteri., M., &  Maria L. (2014). Smart nudging: How cognitive technologies enable choice architectures for value co-creation. Journal of Business Research, 129, 249-260.

Honore, C. (2009). In praise of slowness: Challenging the cult of speed. HarperOne.

הררי, י"נ (2018). 21 מחשבות על המאה ה-21. כנרת זמורה-דביר.

Pariser, E. (2011). The filter bubble: What the internet is hiding from you. Penguin Press.

בלונדהיים, מ' ושיפמן, ל' (2003). מהדינוזאור לעכבר. פתו"ח, 5, 63-22.

Goffman, E. (1959). The presentation of the self in everyday life. Doubleday.

Lanier, J. (2011). You are not a gadget. Vintage.

זיוון, ש' (2019). דוח מת"ת: משחוק בחינוך: הגדרות דרכי יישום ותובנות. יוזמה: מרכז לידע ולמחקר בחינוך, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

יחסי הגומלין בין תקשורת ומדיה לבין אומנויות הם יחסים מורכבים. אמצעי התקשורת הם דרך למסגור ולהפצה, המשפיעה על היקף החשיפה של הקהל ליצירה האומנותית בעידן הדיגיטלי, במיוחד בתקופת הקורונה שבה לא ניתן לתקשר עם קהל גדול פנים אל פנים. לחשיפה חיובית נרחבת באמצעי התקשורת יש השפעה רבה על מעמד היצירה האומנותית, על הבניית המוניטין ועל מעמד האומן. למרות זאת, נראה שהנטייה של אומנים היא לבקר את התקשורת, גם אם אמצעי התקשורת מהווים כלי פרסום ויחסי ציבור לאומנויות.

למרות האמור לעיל, תהליכי היצירה של מדיה באמצעי התקשורת דומים להפליא לתהליכי היצירה של אומנות. הם כוללים חקר, אוצרות, יצירה ורמיקס של מדיה תוך שימוש בכלים טכנולוגיים (Jenkins et al., 2013). ועם זאת, למרות הדמיון בתהליכי היצירה, יש לאומנויות דימוי נעלה כתרבות גבוהה, ולמדיה המופצת באמצעי התקשורת דימוי נחות (אלוני, 2014), והיא נתפסת כתרבות פופולרית בלבד. את ההבדלים בדימויים בשני השדות השונים ניתן לייחס לאיכות התוצרים ולמאבק בין כלי יצירה חדשים וישנים, אך בשני שדות התרבות הללו ניתן למצוא תוצרים בעלי איכות גבוהה ונמוכה (גורביץ, 1997).

בלימודי האומנויות מרבים להציג דוגמאות של אומנות טובה וראויה לחיקוי של הציירים, הבמאים, המלחינים והכוריאוגרפים הגדולים. קיים קאנון של יצירות מופת המהוות חלק מחומר הלימוד. יצירות מופת אלו זוכות לציטוטים באופן בולט או מרומז ביצירות אומנות עכשוויות.

בלימודי האומנויות מרבים להציג דוגמאות של אומנות טובה וראויה לחיקוי של הציירים, הבמאים, המלחינים והכוריאוגרפים הגדולים. קיים קאנון של יצירות מופת המהוות חלק מחומר הלימוד. יצירות מופת אלו זוכות לציטוטים באופן בולט או מרומז ביצירות אומנות עכשוויות. הציטוט הוא מחווה (הומאז') של כבוד והוקרה ליוצר, ליצירה או לרעיון וחלק מפדגוגיה של עוררות השראה ליצירת אומנות באמצעות הערכת אומנות1 (Ishiguro & Okada, 2017).

בכך נרתם החינוך לאומנויות להעצמה ולהוקרה של אומנים ואומנות. עשרות אלפים של מאמרים אקדמיים נכתבו על מחוות אומנותיות מתחומי אומנות שונים. חוקרים, אוצרים ומבקרי אומנות מתחקים באמצעות ניתוח מחוות ויחסי הגומלין בין יצירות אומנות אחר מקורות ההשראה של אומנים ואחרי ההשפעות ההדדיות בין אומנים ובין אסכולות באומנות.

לעומת זאת, בלימודי התקשורת אין מסורת ממוסדת של יצירת מחוות לאנשי תקשורת מובילים. האינטר-טקסטואליות באמצעות ציטוטים קיימת במדיה, אך היא אינה זוכה בחינוך לתקשורת לאותו מעמד ולאותה הכרה כמו שהיא זוכה להם בעולם האומנות. בלימודי תקשורת אין קאנון מוגדר ומוסכם של יצירות מופת טלוויזיוניות, של כתבות תחקיר עיתונאיות פורצות דרך או של פרסומות איכותיות, ואין רשימה של יוצרים ועיתונאים מובילים, שלאורם נכשיר את הדור הצעיר. מעמד יוצרי הטלוויזיה והעיתונות בתרבות אינו שווה ביוקרתו למעמד של במאי קולנוע ואומנים.

פוטר (2010 ,Potter) טען שתוכניות ההתערבות בחינוך לאוריינות המדיה מתמקדות בביקורת המדיה ובסיכוניה. הובס (2011 ,Hobbs) טענה כי פוטר מציג תמונה לא מאוזנת של התחום, וכי בעשור האחרון יש יוזמות חינוכיות הפוכות ומעצימות, המבוססות על מדיה דיגיטלית. גל עזר ובר  (Gal-Ezer & Bar, 2003) זיהו עוד לפני כן את ה"פרדוקס הביקורתי"; לטענתן, למרות התרומות החשובות של המדיה לכינונה של חברה דמוקרטית, לעיתים הנטייה היא לבקר את הטיותיה ולהתעלם מהיבטיה החיוביים והמיטיבים. ביקורת התקשורת והמדיה מעצבת יחס ציני מהול בזלזול ובחוסר אמון כלפי המדיה ויוצריה. החוקרות מציעות אפוא לבסס בהוראת תקשורת את ההכרה בתפקידים החשובים שהתקשורת ממלאת לפני הדיונים בהטיות התקשורת ולאפשר דיאלוג רציונלי ומאוזן סביב תפקודיה.

ואולם הפוסט מודרניזם (גורביץ,1997) והנגישות למדיה הדיגיטלית ולרשתות מבטלים דיכוטומיות ישנות ומטשטשים את הגבולות בין אומנות ומדיה גבוהות לבין מדיה פופולרית, בין החשוב לבין המעניין והמרגש, בין המציאותי לדמיוני, בין האישי לבין הציבורי. בעידן של נגישות בחינם למאגרי מדיה ואומנות אינסופיים, כולנו מקבלים השראות ורעיונות ליצירה ממקורות מדיה ואומנות בדיגיטל. התרבות הדיגיטלית והמרושתת מבוססת על אוצרות (curation), רמיקס, פרסונליזציה ושיתוף של מדיה. כיום בתהליכים אלו מעורבת גם למידת מכונה (Jenkins et al., 2013; Navas, 2021). כמשתמשים ברשת כולנו אוצרים, יוצרים, עורכים ומגיבים על מדיה. משום כך הגיע הזמן להשתמש במקף מחבר בין חינוך לאומנות לחינוך למדיה. שני התחומים יכולים לקדם יחד יצירת תכנים איכותיים ומשמעותיים על ידי הלומדים.

כמו בעולם האומנות, המשלב מחוות וציטוטים ביצירות עכשוויות, גם בעולם האקדמי הקידום מושפע מכמות הציטוטים במאמרים אחרים. המחקר מגלה שכמות הציטוטים שמאמר מקבל אינה בהכרח מעידה על איכותו המחקרית, ויש מגוון סיבות אחרות מדוע חוקרים מצטטים מאמר אקדמי (Aksnes et al., 2019). חשוב שהציטוט יהיה רלוונטי ומהותי לנושא המחקר ונקי משיקולים זרים.

מכל הנאמר עולה שיצירת מחווה אומנותית כתגובה או כהשראה לפריט ביבליוגרפיה שנכלל בסילבוס של קורס יכולה להיות נקודת מפגש בין האקדמי לאומנותי, בין הרגש והחוויה החושית לבין החשיבה המופשטת והרציונלית. באופן זה מתאפשר מרחב של חקר ויצירה, שבמהלכו יגבשו הסטודנטים את עמדותיהם כלפי סוגיות משדה לימודי התקשורת.

יצירת מחווה אומנותית כתגובה או כהשראה לפריט ביבליוגרפיה שנכלל בסילבוס של קורס יכולה להיות נקודת מפגש בין האקדמי לאומנותי, בין הרגש והחוויה החושית לבין החשיבה המופשטת והרציונלית.

תיאור הפרקטיקה: מחווה לביבליוגרפיה

על מחווה  לביבליוגרפיה כמתודה חינוכית למדה אורלי מלמד מתצפיות בדרורה כלפון ז"ל, אומנית פלסטית, במאית קולנוע, חוקרת תקשורת, מורה לאומנות ולקולנוע ומכשירת מורים לקולנוע ותקשורת. כלפון ייסדה את הקורס הראשון להכשרת מורים לתקשורת במכון הטכנולוגי בחולון (כיום HIT). בשיעורי תקשורת של כלפון הציגו סטודנטים מחוות לספרו של ניל פוסטמן (1986) אבדן הילדות. הקריאה בספר זה מעוררת זיכרונות מוחשיים, רגשות ולמידה משמעותית כמו גם הזדהות או התנגדות. כל אדם חווה את המעבר מילדות להתבגרות. זו חוויה אישית, המתחברת לחיי היום יום. הספר אבדן הילדות מהווה כר פורה ומעורר השראה למחוות אומנותיות. גם שימוש בתקשורת הוא חוויה יום-יומית, אישית, נפוצה וטעונה ברגשות. לכן ספרי עיון ומאמרים אקדמיים העוסקים בתקשורת עשויים לעורר השראה למחוות אומנותיות.

בקורס "אוריינות דיגיטלית באומנויות – גישה רב-תחומית", שהתקיים לראשונה במסגרת לימודי תואר שני באוריינות חזותית בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים, הצענו לסטודנטים ליצור מחווה אומנותית לפריט ביבליוגרפיה במסגרת העבודה המסכמת. הקורס שילב בין תכנים העוסקים בסוגיות תקשורת ואוריינות דיגיטלית לבין אומנויות כאמצעי ביטוי. ביבליוגרפיית הקורס כללה מקורות אקדמיים המתייחסים למאפייני סביבת התקשורת הדיגיטלית, לסוגיות ולדילמות הקשורות להתנהלותנו בסביבה זו.

קיבלנו את ברכת הדרך לקורס, לעבודה המסכמת ולתערוכה מראשת החוג לאוריינות חזותית ד"ר טל דקל. הסטודנטים בקורס הם בעלי תואר ראשון באומנויות ובעלי רקע מעשי ואקדמי-חינוכי בתחומי אומנות שונים: אומנות ועיצוב, קולנוע, מחול ותיאטרון. הם מצאו במשימה המסכמת ערוץ ביטוי נוסף ומפרה לכישרונותיהם האומנותיים.

בהנחיות לעבודה המסכמת התבקשו הסטודנטים לבחור ולקרוא מאמרי עומק מתוך רשימת המקורות של הקורס. הם התבקשו לסמן במאמרים משפטי מפתח המעוררים בהם הזדהות ו/או התנגדות. את הרגש והעמדה ביקשנו שיתרגמו לתוצר אומנותי בכל אמצעי ביטוי שיבחרו – ציור, צילום, סרטון, מיצב תלת-ממדי או אחר. כמו כן ביקשנו שהתוצר האומנותי ילווה בסיכום הביבליוגרפיה2 ובהסבר רפלקטיבי כיצד הוא ותהליך יצירתו קשורים לעמדת הסטודנטים ולביבליוגרפיה בנושא.

אפשרנו לבצע את העבודה בהרכבים שונים: יחידים, זוגות וצוותים, ולתהליך הפיתוח ניתן ייעוץ אישי. במקרים יחידים שבהם הסטודנטים לא מצאו עניין באף פריט מתוך רשימת המקורות, אפשרנו להשתמש בביבליוגרפיה אלטרנטיבית שהם מצאו בכוחות עצמם וקיבלו אישור על איכותו של המאמר (אקדמי שפיט).

בעקבות הפרזנטציות של המחוות שנערכו בשיעור ולאור איכותן האסתטית והרעיונית, החלטנו בשיתוף הסטודנטים להציגן בתערוכת סוף שנה של בוגרי הקורס. התערוכה "לראות מבעד למראות" הוצגה באולפן הרדיו בקמפוס אומנויות של סמינר הקיבוצים במהלך אוגוסט 2021.

על  העבודה הכתובה ועל התוצר האומנותי הוענק ציון, אך ההשתתפות בתערוכה הייתה נתונה לבחירת הסטודנטים. מבין 18 עבודות שהוגשו, השתתפו בתערוכה 14 יצירות – 1 תצלום, 7 סרטוני וידאו קצרים (7­-2 דקות) ו-6 מיצבים חזותיים.

מתוך התבוננות במחוות האומנותיות התגבשו המסגור והכותרת של  התערוכה: "לראות מבעד למראות", כי הרגשנו שמאחורי כל עבודה מסתתר תהליך מעמיק של התבוננות, חקר וגילוי לגבי מאפייני סביבת התקשורת והשפעותיה על חיינו.

דבר האוצרות שכתבנו בקטלוג שהופק לרגל התערוכה משקף באופן נאמן את החוויה שחווינו יחד עם הסטודנטים ביצירת המחוות ובתהליך גיבושן לכדי תערוכה:

"אתה כאן כי אתה יודע משהו. אתה לא יודע להסביר את מה שאתה לא יודע. אבל אתה מרגיש את זה."

הציטוט נלקח מהסרט "מטריקס" (1999), והוא מופיע גם בפתח ספרו של יובל דרור, קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי (2019).

תיאור המחוות לביבליוגרפיה

העמדה שהובעה, בין שאוהדת או ביקורתית כלפי מאפייני סביבת התקשורת, משפיעה על האופן שבו נצרוך מדיה ועל הדרכים שבהן נשתתף בסביבת התקשורת. עמדה זו מהווה מרכיב חשוב באוריינות המדיה. לכן חשוב שהיא תהיה מושכלת ומבוססת על ידע ולא רק על תחושות בטן.

העבודות הכתובות שאליהן התייחסו המחוות סיכמו בין 12­-2 פריטים ביבליוגרפיים.

המחוות עסקו בסוגיות האלה: סיכונים והזדמנויות בסביבת התקשורת, בידיון ומציאות, גבולות חופש הביטוי, זום כאמצעי תקשורת והוראה, פרטיות באפליקציות וברשתות חברתיות, הטיות אלגוריתמים ואשליית הבחירה, סלפי ומציאות ברשתות חברתיות, מהפכה טכנולוגית, האצה והאטה, משחקים מקוונים מול משחקי רחוב ומשחקי קופסה ועוד.

לפניכם תיאור וניתוח של העבודות שהוצגו בתערוכה:

"תפוח סדום - חומר דליק?" לאורה ויינברג  (תצלום, 100X60 ס"מ)

תצלום זה הוא הדימוי שנבחר לייצג את התערוכה בהזמנה לתערוכה. התצלום הוא מחווה לספרה של סימון וייל (Simone Weil, 1948),3 והוא מציג באופן מתומצת ומטפורי מבט כולל על ההזדמנויות ועל הסיכונים בסביבת התקשורת. התפוח הוא סמל החוכמה והדעת בתרבות, אך הוא גם זה שהביא לגירוש האדם מגן עדן. לצמח "תפוח סדום" סגולות מרפא מועילות אך עליו רעילים, הפרי נאה מבחוץ, אך חלול מבפנים וזרעיו מכילים סיבים המשמשים ליצירת פתילות אך גם עלולים להפיץ במהירות אש ולגרום לדלקה. בהקבלה לסביבת התקשורת, זרם המידע הבלתי פוסק ברשת יכול להפיץ אמת ושקר, ידע וחוכמה לצד בידור, רדידות ושטחיות, ליצור אחווה וקירבה ולהצית שנאה וסכסוכים.

בקורס "אוריינות דיגיטלית באומנויות – גישה רב-תחומית", שהתקיים לראשונה במסגרת לימודי תואר שני באוריינות חזותית, בפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים, הצענו לסטודנטים ליצור מחווה אומנותית לפריט ביבליוגרפיה במסגרת העבודה המסכמת. ממכלול יצירות הסטודנטים עולה מודעות למורכבות של סביבת התקשורת. רובן ביטאו והמחישו את עמדת הכותבים של הטקסטים האקדמיים שנבחרו מרשימת הביבליוגרפיה.

"בין בידיון למציאות", גאולה פריג', הילה גורן שמיר ודליה חיימסקי (וידאו, 7:14 דקות)

הווידאו בוחן את הטענה של גריוואן (Grivan, 2018),4 שהעולם הווירטואלי מותך אל תוך המציאות היום-יומית ומשפיע עלינו בכל תחום. בעבודת הווידאו היוצרות חקרו את הגבולות בין המציאותי והממשי לבין הווירטואלי. הסטודנטיות החלו בציטוט עבודתו של הצייר רנה מגריט "זאת לא מקטרת", ובהמשך צילמו עצמן שואפות מקטרת, ועברו לציטוטים מ"מטריקס" וליצירת אוואטרים בצלמן ובדמותן במשחקי מחשב. בווידאו זה הן עוררו דיון ביקורתי על אודות יכולתה של האומנות לשמש מראה המשקפת מציאות לאור חוויות אלטרנטיביות בעולמות דיגיטליים.

"גבולות חופש הביטוי" מירב איבגי, דורית הרוש וורד כהן, מיצג משולב של שיר, דגל וקולאז' על חפץ

העבודה המשולבת הזו ביטאה עמדות מנוגדות כלפי גבולות חופש הביטוי והתייחסה לערכים המתנגשים מצד אחד בין הזכות לחופש ביטוי וזכות הציבור לדעת את האמת לבין החשש שהפצת המידע תפגע בביטחון הציבור, בבריאותו ובאחדותו. המחווה היא לספרו של משה נגבי (2004).5 עיקרון זה משתקף גם במילות הפתיחה של השיר שכתבה מירב איבגי:

החיים במדינה דמוקרטית,

הם חיים של פחות אסור ויותר מותר,

אך לא תמיד הכל אפשר.

ZOOM! שירה ינקוביץ (וידאו, 3:36 דקות)

בווידאו הובעה מחווה לספר של שרי טרקל (Sherry Turkle, 2011).6 בסרטון נראית אישה המחפשת נקודות מגע על פני קיר דמיוני שקוף, כשהיא מנסה לגעת בצופה שמעבר למסך. את הניסיון הזה מתארת היוצרת שירה ינקוביץ כך:

הניסיון להתקרב, הצורך לגעת.

תחושת הבדידות, חיפוש המבט.

מגבלות הטכנולוגיה, תקלה צורמת.

ויתור וייאוש, תחושה וחלום.

הרצון להרגיש ישות פיזית ונושמת אל מול האכזבה.

ZOOM!

 

"הריבוע", עינת שדה, אורנה ארגואטי, טלי גלעדי (וידאו, 2:22 דקות)

הווידאו מצביע על הקושי של דמות במערכת החינוך, מורה לתנ"ך, לדבר אל מסכיהם המוחשכים של התלמידים הלומדים מרחוק בזום. לבסוף, כשנדלקת מצלמה אחת בודדת, תלמידה מנומנמת שואלת: מה, יש שיעור?". בעבודה הכתובה מקשרות היוצרות את הווידאו שיצרו למאמרו של יונתן פריזם (2016 ,Friesem),7 המתאר כיצד אמצעי המדיה החדשים גרמו לירידה באמפתיה ולנתק חברתי מצד אחד, וכיצד תקשורת אמפתית נוצרת באופן ספונטני בתהליך הפקות מדיה מצד אחר. הן מתארות את הניכור שהזום יוצר, אך מוקירות בחלק הרפלקסיבי של עבודתן את עבודת הצוות ואת האמפתיה שנוצרה ביניהן בתהליך הפקת הווידאו.

"Our most private thing" אורן חלפון (וידאו, 2:36 דקות)

הווידאו של אורן חלפון מזכיר לנו שאנחנו כולנו חיים בחברת מעקב, כפי שמתארת בספרה זובוף (Zuboff, 2019);8 בכל פעם שאנחנו מבקשים להוריד אפליקציה, אנו נדרשים לוותר על פרטיותנו באמצעות אישור חוזר: 'Do you confirm?' הטלפון החכם הוא החפץ הכי פרטי שלנו, שבו אנחנו שומרים את כל סודותינו. אך האם הטלפון החכם שומר עלינו ועל פרטיותנו? שואלת היוצרת וגם משיבה: "אישור בקשה של אפליקציה לקבלת מידע בטלפון החכם, זה כמו להשאיר את דלת הבית שלך פתוחה כל הזמן".

"עומס דיגיטלי, דיגיטל דיטוקס", דורון גרצובסקי, חגי רגב-אוחנה וטל מתן (2 קטעי וידאו: 1:16; 4:27)

שני קטעי הווידאו מבטאים את המתח בין המצוי והרצוי, ביחס שבין הסחות דעת להקשבה בסביבת התקשורת. הווידאו הראשון, עומס דיגיטלי (מחווה למל ואח': 9 Mele et al., 2014) נחווה כהפרעה מתמשכת לקשב בעולם דיגיטלי. הווידאו השני, הנקרא דיגיטל  דיטוקס, יוצר חוויית צפייה הפוכה ומעורר התבוננות בתנועתה האיטית של רקדנית, תוך הקשבה מלאה לפרטים הקטנים של התנועה המואטת. לדברי היוצרות "אנו פועלות בעולם עם בעיית קשב, עם גורם שמפריע באופן קבוע להתבוננות, לשהייה, לשקט... ההתמכרות לגלישה גורמת לנו לראות המון ובו בזמן לא לראות כלום". לכן נחוצה האטה, כפי שטוען הונור (Honore, 2009).10

"שקט דיגיטלי", יובל פורת (וידאו, 1:31)

הווידאו של יובל פורת מעורר תמונה דיסטופית של מעמד האדם בחברה רווית טכנולוגיות תקשורת, בהמשך לספרו של יובל נוח הררי (2018).11 הסצנה המוצגת מתייחסת לתקופת הקורונה. ערב חג. גבר לבד בבית. העולם התרוקן ממפגשים חברתיים פיזיים. אין עם מי לדבר. וכך כתב יובל: דמיינו לעצמכם שאנו חיים בעתיד וחיינו מנוהלים על ידי ישויות אינטליגנציה מלאכותית והאדם מיזג את מוחו עם "המכונה". הווידאו מעורר שאלות לגבי מעמדו של האדם והקשר האנושי ובאשר לדרך שבה נרצה לחיות את חיינו.

"ילדים יהודים וערבים משחקים", עאידה אבו ראיש וחדוה כהן (וידאו, 3:38 דקות) 

הווידאו עסק בשאלה כיצד ילדים יהודים וערבים מבלים את זמנם בעידן הדיגיטלי. משחקי מחשב מקוונים שינו את הדרך שבה ילדים מבלים את זמנם ויוצרים  קשרים חברתיים, ויש לכך השלכות על בריאותם. דרך היזכרות בחוויות משחקי הילדות שלהן ודרך צילום ילדים יהודים וערבים המשחקים בפארק וברחוב, היוצרות מגיעות למסקנה שילדים הם ילדים, ללא הבדלים של מוצא, דת ולאום - יש להם יכולות המצאה ויצירתיות. הם משחקים יחד ויוצרים קשרים חברתיים בכל דרך. הסרטון נוצר כמחווה לגריי (Gray, 2013). 12

 

"הבחירה של הובסון ואלגוריתמים כשומרי סף", רהב סופר (פסל על לוח עץ, 40X30X30 ס"מ)

הפסל מורכב מראשה של דמות שעליה גלגלי שיניים (האלגוריתמים) ונזילות דבק שקוף (היכולת של אלגוריתמים לאסוף מידע מבלי שנבחין בכך). הפסל משתקף במלוא עיוותיו בקרטון כסוף, והוא מבטא כמחווה לספרו של פאריזר (Pariser, 2011)13 את אשליית הבחירה ברשת;  אלגוריתמים ובוּטים מונעים את האפשרות לבחירה אמיתית. הם עלולים להטות ולעוות את בחירותינו ולשקף רק את אלו המתאימות לשיקולי המפרסמים. תפריטי הבחירה שאלגוריתמים מציעים לילדים צעירים מטביעים בהם חותם מגיל רך ומכוונים את תשומת ליבם באופן מגמתי.

"מהדינוזאור לנייד", כפיר ממן, מיצב

המיצב של כפיר ממן כלל מכונת כתיבה ישנה של חברת הרמס המחוברת לאייפד באמצעות נייר רציף, בתוך תיבת פרספקס שקופה. היוצר מערער על הטענה במאמר של בלונדהיים ושיפמן (2003),14 שלפיה האינטרנט אינו מהפכה פורצת דרך מהבחינה הטכנולוגית אלא מהפכה מסכמת המבוססת על שדרוג מצטבר של מאפייני טכנולוגיות תקשורת קיימים.  היוצר טוען שמהפכה אינה קשורה רק לחידושים טכנולוגיים פורצי דרך, אלא גם להשפעות שלהם על חיינו. כשמביטים במוצג מבינים את קפיצת המדרגה שעברנו ממכונת הכתיבה ועד לאייפד.

"Self  היא", מיכל דשן, שרון שטרן, יהודית רביעי, טלי אור, מיצב

מיצג זה שהוצב על הדסק באולפן הרדיו, כלל 18 צלמיות של סמארטפונים מקרטון שעליהן מתנוססות תמונות פרופיל ברשת חברתית של נשים צעירות, שמחות ומלאות חיים. קריאה בטקסט המלווה ומבט על הדמות הגזורה מקרטון שחור, שמוטלת על הרצפה ומגודרת בסרט פלסטיק אדום לבן שנמצא בשימוש משטרתי לסימון זירות רצח, גורם לצופה  להבין מה רואים. בתמונות מצולמות נשים שנרצחו על ידי בני זוגן. בעקבות ספרו של גופמן (Goffman, 1995),15 העוסק בהצגת האני בחיי היום יום, שואלות היוצרות בעבודתן הכתובה ובטקסט המלווה שלוש שאלות: האם רשתות חברתיות מעצימות את הפערים בין הזהות הדיגיטלית המוצגת ברשת לבין החיים האמיתיים? האם קורבנות לאלימות יכולות להשתמש ברשת החברתית כדי לספר על מצוקתן? האם ניתן לזהות סימני מצוקה בתמונות פרופיל ברשת חברתית?

"מקלחת משותפת", עמית פלס, דגם תלת-ממדי עשוי עץ ובד

המקלחת המשותפת שבה התקלחו ילדי הקיבוץ מייצגת תפיסת עולם שיתופית שלפיה  לפרט היה תפקיד חשוב בחיזוקו של הקולקטיב, תוך ויתור על צרכיו האישיים ועל פרטיותו, אפילו בפרקטיקות יום-יומיות כמו רחצה.

בעידן הרשתות חברתיות השיתופיות הפכה לערך מרכזי, והאדם הדיגיטלי-החדש הצטרף מרצונו למדורת השבט המקוונת-דיגיטלית תוך חשיפה אישית וויתור על פרטיותו. בעקבות ספרו של לאנייר (Lanier, 2011),16 היוצרת תוהה אם כחברה יצרנו ברשתות החברתיות את המקלחת המשותפת החדשה?

"לשחק ביחד, קופסאות משחק מצוירות מקרטון", מיכל לוי, נוית קובה, עינת פרדס-מלר, רותי ונטורה, מיצב

קופסאות קרטון של משחקי קופסה ישנים עוטרו בצבעי פסטל, מעוררות נוסטלגיה ומזכירות את חוויית המשחק המקרבת והמהנה. כיום משחקי הילדים ברובם דיגיטליים וברשת. המיצב נוצר בהמשך לדוח מחקר בנושא משחוק בחינוך (זיוון, 2019),19 והוא מבקש לעורר דיון מורכב – מצד אחד משחקים מקוונים פותחים אפשרויות אדירות לשחק לבד או עם אנשים מרוחקים, ומצד שני הם מערערים את היכולת לפתח מיומנויות בין-אישיות חשובות. יוצרות המיצב תוהות אם ניתן לשחזר את חוויית האחווה והקירבה שיצרו משחקי הקופסה גם במשחקים מקוונים.

מסקנות, אתגרים ומחשבות לשיפור הפרקטיקה

מקריאת הרפלקציות בעבודות הכתובות עולה שהפרקטיקה תרמה ליצירת מודעות לחוויית המשתמש באמצעי התקשורת ובמדיה דיגיטלית, להבנת הכוח וההשפעות של המדיה במציאות תקשורתית וחברתית משתנה.

ממכלול יצירות הסטודנטים עולה מודעות למורכבות של סביבת התקשורת. רוב המחוות, חוץ מאחת (מהדינוזאור לנייד), ביטאו והמחישו את עמדת הכותבים של הטקסטים האקדמיים שנבחרו מהביבליוגרפיה. רק מחווה אחת ערערה על עמדת הכותב שהובעה בפריט שנבחר. 10 מתוך 14 היצירות בתערוכה ביטאו עמדה מורכבת ורב-צדדית כלפי תקשורת ומדיה, הצביעו על דילמות ועוררו שאלות למחשבה. חמש יצירות ביטאו עמדה ברורה ולרוב ביקורתית כלפי המדיה. חשוב ומעניין לציין שגם אם העמדות שבוטאו במחוות ידועות ומוכרות בספרות המקצועית ובשיח התקשורתי על אודות אמצעי התקשורת, הרי אופני הביטוי האומנותי שלהם יצרו למידה משמעותית מחוברת לחיים ומעוררת עניין.

בשלוש עבודות התגלו פערים בין כוונת היוצרים בהסבר לעבודה הכתובה לבין כיוון העמדה שבוטאה במחווה האומנותית. בשיחות שנערכו עם הסטודנטים לאחר הפרזנטציות על אודות פערים אלו, התגבשו והתחדדו המסרים שהם ביקשו להעביר, והמחווה האומנותית תוקנה בהתאם.

לאחר התהליך הארוך שחל במהלך הקורס, עדיין נותרו שאלות מתודיות שאנו ממשיכות להתלבט בהן:

  1. רק חלק קטן מהביבליוגרפיה הענפה בתקשורת ואוריינות מדיה נכנס לסילבוס. האם לאפשר לסטודנטים חופש בחירה בבחירת הסוגיה והביבליוגרפיה מעבר לסילבוס?
  2. עד כמה יש להתעקש בעבודה הכתובה ו/או בכתובית המלווה את העבודה על החיבור בין היצירה לבין ציטוט ספציפי מתוך רשימת הביבליוגרפיה?
  3. האם לתת ציון מספרי על תוצר אומנותי ועל תהליך משמעותי, או מוטב לתת את הציון על עצם ההגשה ועל העבודה הכתובה?

הפקת תערוכה היא אתגר רציני. אנו הגענו למסקנה שעדיף שהיא תתבצע באופן מתוכנן ולא מתגלגל, וזאת הן מבחינת התקציב הן מבחינת המקום לתצוגה וכן מבחינת ארגון התצוגה והשקעת הזמן. אך למרות התהליך המורכב, עדיין עדיף לדעתנו שהקונספט של התערוכה יצמח מתוך העבודות ולא יוכתב על ידי הסילבוס.

מקורות

אלוני, נ' (2014). מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? המשגות מעודכנות למלאכת חוקנו כמורים ומחנכים. החינוך וסביבו, ל"ו, 22-21.

גורביץ, ד' (1997). פוסט מודרניזם: תרבות וספרות במאה ה-20. דביר.

דרור, י' (2019). קוד סמוי. דביר.

פוסטמן, נ' (1986). אבדן הילדות. ספרית פועלים.

Bazalgette, C. (1989). Primary Media education: A curriculum statement. Film Institute.

Bazalgette, C. (1992). New directions: Media education worldwide. Film Institute.

Bazalgette, C. (2008). Lifeblood of democracy? Learning about broadcast news. Office of communication.

Bazalgette, C., Grahame, D., Poppy, J., Reid, M., & West, A. (Eds.). (2000). Moving images in the classroom: A secondary teachers’ Guid to using film & television. Cromwell Press.

Hobbs, R. (2019). Media literacy foundations. The international encyclopedia of media literacy, 1-19.‏

Livingstone, S. (2005). Media audiences, interpreters and users. In M. Gillespie (Ed.), Media audience (pp. 9-50). Open University Press.

(Namle - National Association for Media Literacy Education. (2021

Semali, L. M. (2000). Literacy in multimedia America. Integrating Press.

Schleicher, A. (2010). Education. Assessing literacy across a changing world. Science (American Association for the Advancement of Science, 328(5977), 433–434. https://www.science.org /doi/10.1126/science.1183092

Turin, O., & Friedman, A. (2019). Media literacy in Israel - Wiley-Blackwell/ICA international encyclopaedias of communication. The International Encyclopaedia of Media Literacy.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט