חינוך למדיה

קריאה להחדרת חינוך למדיה במערכת החינוך על כל רמותיה היא תופעה חוזרת ונשנית, העולה לכותרות בעקבות התעוררות חרדות חברתיות ופוליטיות. התקוות שאנו תולים בתוכניות לימודים העוסקות במדיה רבות ומגוונות: אם רק יהיה הדור הצעיר ביקורתי כלפי דימויי מגדר וזהויות אתניות בתקשורת – נזכה לחברה שוויונית יותר; אם רק נלמד אותו להבין את המניפולציות הפרסומאיות – נוכל למתן את ערכי הצרכנות הקפיטליסטית ולחזק את ערכי התרומה לחברה; אם רק נצמצם את הזמן שצעירים אלה מבלים ברשתות החברתיות – הם ישקיעו יותר בלימודים ובפעילויות העשרה; אם רק ידעו להבחין בין אינפורמציה, דיסאינפורמציה, פייק ניוז – הם יהפכו לאזרחים השוקלים עמדות פוליטיות באופן רציונלי ומשתתפים בתהליכים הדמוקרטיים באופן אחראי. אם רק… האומנם?

אבל עם השנים גם נוכחנו שהקניית מיומנויות של צריכה ביקורתית ומיומנויות אורייניות אינה בהכרח ממתנת את השפעת המדיה. גם  נערה מתבגרת ספוגת אידאולוגיה פמיניסטית הניבטת במראה, עדיין מתבוננת בעצמה דרך העיניים שבהן החברה מתבוננת בה ומרגישה שמנה, מכוערת, לא "סקסית", "לא שווה" וחולמת על "האחד והיחיד" שיגאל אותה מעולו של היום-יום. אפילו הנער החדור ערכים דמוקרטיים ושוויוניים ממשיך להתקשות להתמודד עם הסטריאוטיפים הפוגעניים של השחור "המאיים", ה"פרחה" המזרחית, העובד הזר ה"פרימיטיבי", או "הבלונדינית הטיפשה", שכן הם מחלחלים לעולמו באופן מודע ובלתי מודע מהתרבות התקשורתית הסובבת – מהסדרות, הפרסומות, ה"מימים" (memes) ברשת, או תוכניות הבידור והאירוח. כך גם ההבנה הרציונלית שחדשות מייצגות תמונת עולם מנקודת מבט מסוימת, חלקית, מקוטעת, לעיתים אף מניפולטיבית – איננה מונעת מהצופים/קוראים/מאזינים להמשיך ולהתחפר בבועות הסלקטיביות שלהם, שבהן הם מרגישים נוח, ולהתעלם ממידע (או להתכחש לו) שיערער על תפיסת עולמם. למדנו אם כך שלא פעם ידע ועמדות מוצהרות לחוד – ו"תחושות בטן" והתנהגויות לחוד. תוכניות לימודים אפקטיביות ומורות ומורים מוכשרים ומסורים מצליחים ליצור סדקים,  לפתוח צהרים ולעורר שאלות למודעות התלמידים – משימות  חשובות מאין כמוהן – אך הציפייה שהם יצליחו בכוחות עצמם להתמודד עם תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים מורכבים כל כך ולהוות כוח נגד תחלואות חברתיות עמוקות, התגלתה כתקווה מוגזמת.

בדומה, גילינו גם שמיומנויות עשייה והפקת מדיה אינן מבטיחות שינוי חברתי – במקרים רבים הן דווקא מעודדות שעתוק של עשייה קיימת, על נוסחאותיה המוכרות וערכיה הבלתי שוויוניים, ודווקא העשייה מחדירה ומחזקת שמירה על סטטוס קוו והימנעות מלקיחת סיכונים יצירתיים. נאלצנו אף להודות, ש"העצמה" איננה בהכרח ערובה למגמות חיוביות – שהרי העצמה גם מגויסת במרחבים האינטרנטיים להתנהגויות גזעניות, אלימות, פוגעניות, שקריות, נצלניות וכדומה, ולא רק ליצירת קהילות תומכות לקבוצות מודרות של נוער להט"בי, אנשים עם מוגבלויות, או עולים מנוכרים או להתגייסות לקמפיינים לעזרה לזולת, מאבק בהתחממות כדור הארץ או קידום צדק חברתי.

המשמעות של אתגרים אלה אינה צריכה להוביל אותנו להרמת ידיים ולמסקנה שחינוך לתקשורת הוא חסר תוחלת. להפך, טענתי היא שדווקא היום יותר מתמיד – הן לאור השינויים הטכנולוגיים מרחיקי הלכת והן לנוכח איומים על דמוקרטיות ברחבי העולם והתחזקותן של מגמות אוטוקרטיות ואלימות – יש מקום לחשיבה מחודשת ולהתגייסות מערכתית להכרה בחשיבות התחום ולחיזוק העוסקים במלאכה פדגוגית חשובה מעין כמוה זו.

אני רוצה לטעון, כי המפתח לחשיבה העכשווית על תפקידו של החינוך לתקשורת נעוץ בכמה מעברים. אלה אינם רעיונות חדשים, וכבר טענו אותם בדרך כזו או אחרת לפני כן, אך מן הראוי להזכיר אותם במרוכז בפתח הדברים של גיליון מיוחד וחשוב זה:

1. מתפיסה של היחיד במרכז העשייה החינוכית לביקורת על מבנים ותהליכים

ראשית, יש לצמצם את מקומה של התפיסה הניאו-ליברלית ששינוי נעוץ ביכולתם של היחידים להשתנות, לפתח מיומנויות וביטחון עצמי, להשיג מטרות ולהתמודד עם מסרי התקשורת בזכות הכישורים האישיים שלהם. בנוסף לדגש על היחיד והיחידה – יש מקום להקדיש תשומת לב מרובה יותר למבנים חברתיים קיימים ולתהליכים שזקוקים לביקורת ולשינוי. כדי שחינוך לתקשורת יוכל לחדור לרובדי עומק, הוא חייב להיות לכלול את ההיבטים האלה: פוליטיקה-כלכלית של המדיה ותפקידם בחברה דמוקרטית; האינטרסים של חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם ואופן פעולתן; מדיניות תקשורת בחברות שונות והמניעים שמאחוריהן; אידאולוגיות הכרוכות בחופש ביטוי וחופש התקשורת ואופן יישומן; בעלויות על ארגוני התקשורת והפיקוח עליהן; הקשרים בין ארגוני תקשורת ובין נרטיביים המגדירים זהות לאומית; אינטרסים של בעלי הכוח בכל חברה נתונה; הלוגיקה והפרקטיקה שבבסיס מנגנוני חיפוש מידע באינטרנט והרשתות החברתיות; והרשימה עוד ארוכה. אין מדובר בהכרח בלימודים תאורטיים מורכבים – כל הנושאים הכבדים הללו ניתנים לפרוק ליחידות לימוד עם היבטים מעשיים ביותר של ניתוח ושל תרגול ויישום, אך הם מזיזים את כף המאזניים מדגש על היחיד/ה כסוכנ/ת שינוי בלעדי אל עבר הבנה של המבנים החברתיים שלכולנו תפקיד בשימורם או/ו בשינוים. תוכנית הלימודים החדשה (משנת 2017) להוראת תקשורת בחטיבה העליונה כבר מתבססת על רבים ממוטיבים חשובים אלה, ומן הראוי להרחיב את ההזדמנויות ליישמה במערכת החינוך.

2. מאחריות של מערכת החינוך לבדה לאחריות כלל חברתית

המעבר מדגש על התלמיד והתלמידה כיחידים לתפיסה חברתית מורכבת מחייב לגייס ללימודי חינוך למדיה שותפי מפתח נוספים. כך לדוגמה, ביקורת על האלימות בתקשורת ועל תרומתה לטיפוח קהות חושים ולאלימות בחברה חייבת להיות מלווה בסיוע של מובילי מדיניות תקשורת ובשינויים בארגוני התקשורת עצמם תוך הכרה באחריותם. מאבק נגד הטרדות ברשת  חייב להיות חלק מתפיסת עולם כוללת של יחסים חברתיים שוויוניים, סובלנות כלפי השונה וקבלת האחר. התמודדות עם הפצת מידע כוזב ברשתות החברתיות זקוקה לשיתוף פעולה של החברות הטכנולוגיות המפעילות אותם ושל מסדירי מדיניות תקשורתית. על הורים חלה אחריות להיות קשובים למתרחש בביתם ולפעילות התקשורתית של ילדיהם ולהיות אקטיביים בהסדרת השימושים השונים שלהם במדיה בהתאם לתפיסת עולמם ההורית. הציבור כולו חייב להכיר בכוחו להוביל שינויים באמצעות לחץ ציבורי על ארגונים, על חברות ועל פוליטיקאים, הטלת ביקורת על תכנים על ופעילויות בעייתיות, ניצול הרשתות החברתיות והפורומים האינטרנטיים לחילופי דעות וערעור על הסטטוס קוו – כל אלה ייתנו למערכת החינוך גיבוי, לגיטימציה ויכולת לפתח למידת עומק. בחברה שבה מורים נזהרים מלעסוק בנושאים רגישים בשל דאגה לפרנסתם, חשש מתגובות כוחניות ומתרבות הביטול, קשה לצפות ממורים שיישאו על כתפיהם לבד את העול המורכב של חינוך למדיה חתרני וביקורתי. הם זקוקים לתמיכה חברתית נרחבת.

3. הכשרת מורים כתחום דעת

במרכזה של העשייה החינוכית נמצאים כמובן המורים והמורות והמחנכים והמחנכות, החל מהמטפל/ת במעון התינוקות שמקבל/ת החלטות לגבי חשיפת פעוטות לתוכניות טלוויזיה וכלה במרצות ובמרצים במוסדות להכשרת מורים המלמדים את התחום כדי להנחילו בכל רמות מערכת החינוך. כמו בכל תחום חינוכי – ההשקעה במורים – בהכשרתם המעמיקה, בתגמולים לעבודתם, בתמיכה ובגיבוי של המערכות,  בהשתלמויות ובהתפתחות מקצועית –  היא תנאי הכרחי להצלחת חינוך למדיה. הגיעה העת שהתחום יוכר כתחום דעת לכל דבר – על כל הסממנים הפורמליים: עולם ידע נרחב ומצטבר ברחבי העולם הכולל מחקרים, ספרים, מאמרים, כתבי עת, כנסים, מומחים ידועי שם וארגונים. גיליון מיוחד זה, המוקדש לתחום, הוא דוגמה לעושר הידע שכבר קיים בתחום. כדי שהעשייה החינוכית תניב פירות משמעותיים – יש להשקיע בסגל ההוראה כמו בכל תחום דעת אחר. ההנחה הרווחות בעבר ש"כל מורה רואה טלוויזיה ומשתמש באינטרנט" ולכן יכול/ה ללא מאמץ להיכנס לכיתה וללמד את התחום כשיעור העשרה, ב'שעת חברה'", או בעקבות אירוע חיצוני, הוכיחה בפועל את תפלותה. חינוך למדיה חייב להילמד כחלק אינטגרלי של תוכנית הלימודים בצורה מסודרת ומשמעותית, ולפיכך המורים חייבים לקבל את מלוא ההכשרה – הן של ידע הן של שיטות הוראה – הראויה לתחום ייחודי זה. יתרה מזאת, הדינמיות של התחום וההתפתחות המתמדת שלו מחייבות שההשקעה במורים ובמורות תהיה מתמשכת ושיטתית וכן שתהיה ניזונה מהמציאות התקשורתית ומהתהליכים החברתיים והתרבותיים שבהם היא נטועה.

השנתיים האחרונות תחת מגפת הקורונה האיצו את ההכרה בתהליכי המדיהטיזציה של החברה האנושית ובחשיבות הרבה של ההבנה של תפקידם של המדיה בחיינו ובחיי הדור הצעיר. בעולם שבו המציאות הפיזית והווירטואלית זולגות זו אל זו וחשובות באותה מידה, כשהחיים החברתיים ברשתות החברתיות משמעותיים לא פחות מאלו שבשכונה, בכיתה או בעבודה, על משרד החינוך  להכיר באחריות הכבדה המונחת על כתפיו ולעסוק באופן משמעותי בחינוך למדיה תוך גיוס תמיכה חברתית נרחבת. אני תקווה כי המעיינים בגיליון זה יצטרפו לקולות המחזקים את העוסקים במלאכה החינוכית הזו, החשובה מאין כמוה.