מה בבימה? - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 68

מה בבימה?

סקירת המאמרים
מה בבימה?

יוסף אלהוזייל

ד"ר איבנה רטנר

מרצה באקדמית גורדון, ראש צוות החשיבה בנושא אוריינות מדיה דיגיטלית במכון מופ"ת, מפמ"ר קולנוע ומדיה, משרד החינוך

ratnere@gmail.com
סקירת מאמרי הבימה בעריכתה של ד"ר איבנה רטנר, עורכת-אורחת, שותפתנו להקמת בימת הדיון.

לפני שנתיים וחצי חזרתי מלימודי הפוסט-דוקטורט שלי ברוד איילנד אצל פרופ' רנה הובס, הכוהנת הגדולה של אוריינות המדיה בארצות הברית. היה זה עידן טראמפ, ומונחי ה"פייק ניוז" אתגרו את "האמת". והרי כל לימודי אוריינות מדיה ומידע מושתתים על החתירה לאמת, ללא משוא פנים. עם כניסתי לתפקיד מפמ"ר קולנוע ומדיה (תקשורת) במשרד החינוך ידעתי שזהו המסע החדש של לימודי התקשורת והקולנוע בארץ. טשטוש הגבולות בין שני התחומים והבינתחומיות ביניהם ניכרים ביתר שאת בטקסטים כמו "הסטורי של אווה", סרט קולנוע באינסטגרם. האם זה קולנוע או אולי תקשורת? או סדרות בנטפליקס, או סדרות רשת – קולנוע או תקשורת? כך מצאנו עצמנו, צוות שוחרי אוריינות מדיה במכון מופ"ת וקהילת אוריינות מדיה באגודה הישראלית לתקשורת, מג'נגלים במנעד הרחב המקיף מיומנויות רבות של אוריינות חזותית, אוריינות מדיה ומידע, אוריינות דיגיטלית, חשיבה ביקורתית, חשיבה יצירתית ועוד – כל אלה ממאפייני דמות הבוגר במערכת החינוך. הדילמה הגדולה הניצבת בפנינו היא: האם אוריינות מדיה צריכה להילמד לעומק כדיסציפלינה, ואז רק מתי מעט ייחשפו אליה? או שמא יש לשלבה בכל תחומי הדעת?

את מאמר הדעה הפותח את בימת הדיון תחת הכותרת "מצב הרוח" כתבה פרופ' דפנה למיש, חוקרת תקשורת המונים ישראלית-אמריקנית ופרופסור מן המניין באוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי. פרופ' למיש מתייחסת לתקוות שאנו תולים בתוכניות הלימודים העוסקות במדיה; היא תוהה באשר ליעילותן בעיצוב לומדים המסוגלים לצרוך אותה בביקורתיות. לטענתה, חינוך יעיל לתקשורת חייב להיות כרוך במעבר מתפיסה שבה היחיד הוא במרכז העשייה החינוכית אל תפיסה שבה הדגש הוא על מבנים חברתיים קיימים ועל תהליכים הזקוקים לביקורת ולשינוי; מתפיסה שלפיה מערכת החינוך היא האחראית הבלעדית לחינוך לתקשורת אל תפיסה שבה האחריות היא כלל חברתית; מהתייחסות אל תחום החינוך למדיה ככזה שאינו דורש הכשרה מסודרת, אל תפיסה הרואה בהכשרת מורים לחינוך למדיה תחום דעת לכל דבר.

בגיליון זה, ה-68 במספר, ננסה לחשוף את הקהל למנעד הרחב אשר מקיף את תחום אוריינות המדיה, החל באומנויות (הקולנוע והאומנות) וכלה בתקשורת, בסוציולוגיה, במדעי המחשב, בלשון, בתרבות וכמובן בטכנולוגיה. כל זאת כשבתווך התייחסות רחבה לחינוך למדיה. מגוון זה ניתן לראות גם במאמרים דרך הפריזמות השונות: המדיה והמידע, האומנותית, החינוכית-פדגוגית, הפדגוגית-תקשורתית והפריזמה הטכנולוגית.

עם כניסתי לתפקיד מפמ"ר קולנוע ומדיה במשרד החינוך ידעתי שזהו המסע החדש של לימודי התקשורת והקולנוע בארץ. טשטוש הגבולות בין שני התחומים והבינתחומיות ביניהם ניכרים ביתר שאת בטקסטים כמו "הסטורי של אווה", סרט קולנוע באינסטגרם. האם זה קולנוע או אולי תקשורת?

פריזמת המדיה והמידע

ד"ר שירה סופר ויטל בוחנת את עידן המידע ומשמעויותיו באשר לידע שלנו ולגבולותיו. במאמרה היא טוענת כי אנשים מבנים את הידע שלהם באמצעות השתתפות, המשגה ומתן משמעות לחוויותיהם ולהתנסויותיהם בקהילת בית הספר וגם מחוצה לו. בקהילת בית הספר פועלת תוכנית לימודים שגבולותיה ברורים והיא כוללת ידע סלקטיבי שיש ללמוד ולשנן, וזהו הידע הדרוש כדי לשרוד בבית הספר ולהצליח. ידע של העשרת הדעת אינו קשור לבית הספר, לא תמיד מעניינו ולעיתים אף אינו רצוי שם. לא פעם תלמידים לומדים שיש להפריד בין הדעת הבית-ספרית לבין הדעת הנלמדת מחוץ לבית הספר.

ד"ר אורלי מלמד, פרופ' רבקה ודמני וד"ר אורית צייכנר התייחסו לגישת ההזדמנויות והסיכונים בחינוך לאוריינות תקשורת ומדיה בהכשרת מורים, כאשר טענתם היא כי שיח הסיכונים וההזדמנויות במדיה, העוסק בהשפעות של טכנולוגיות תקשורת, נוטה לבלבל בין סיכון לבין נזק ממשי, בין הזדמנות לבין תועלת ממשית. בפער הזה שבין הסיקור התקשורתי למציאות יש למערכת החינוך כמתווכת וכמטמיעה של טכנולוגיות וכלי מדיה חדשים תפקיד חשוב כמעריכה של היתרונות והחסרונות של טכנולוגיות וכלי מדיה אלה, בהשוואה לקיימים, וכן כמטמיעה של אופני שימוש מיטביים. המיזוג בין אוריינות מדיה לבין אוריינות מידע מהווה איזון בין סיכונים להזדמנויות בעולם המדיה והמידע. כיוצרי מדיה ומידע השאיפה היא להתאים את הסיפור למידע ולבססו על מידע אמיתי ולא להפך. לכן קורס גלישה מיטבית, העוסק בהזדמנויות ובסיכונים במדיה וברשת, הוא צו השעה בהכשרת מורים.

הפריזמה האומנותית

בפריזמה האומנותית מדגימים ד"ר אבי המי וד"ר רבקה הלל לביאן את השימוש בצילום וב-photovoice כאמצעי פיתוח יכולות פדגוגיות רגשיות וחברתיות של מורות. לטענתם, לצילום יש תפקיד חברתי, הצלם אינו יכול לייצג אלא את תפיסותיו החברתיות והתרבותיות ולכן תפקידו הוא דווקא לאפשר לצופים להתבונן במציאות הסובייקטיבית הנשקפת מעיניו, זאת שהם העדיפו להדחיקה.

ד"ר טלי גיל שוורצברג מציגה את הסדנה "צילום בטבע וכתיבת שירי הייקו בשילוב טלפונים ניידים ומדיה חברתית", בהנחייתה, שהתקיימה לפני תקופת הקורונה ומספר פעמים במהלכה. זוהי סדנה המתמקדת בצילום ובכתיבת שירי הייקו בחיק הטבע ומשלבת שימוש בטלפונים סלולריים ובמדיה חברתית. מטרתה להעצים את חוויית המפגש עם הטבע ואת יכולת ההתבוננות של משתתפיה, וזאת באמצעות התנסויות בביטוי המשלב אוריינות חזותית וטקסטואלית מחוץ לכותלי הכיתה ושיתופן בקבוצה באמצעות המדיה. במאמר יוצגו וינותחו דוגמאות לתוצרים שהניבה הסדנה.

בפריזמה האומנותית-חינוכית מתייחסות שרון שפלן לזר וד"ר סיגל ברקאי לווידאו ארט כאל כלי ביטוי אומנותי-דיגיטלי ייחודי המשלב בין האומנויות השונות. בהיותו מדיום זול וזמין הוא הפך בשנים האחרונות לכלי ליצירה עצמאית של אומנים חזותיים, וגם של תלמידי מגמות האומנות בתיכונים. הכותבות עורכות השוואה בין מדיום הווידאו למדיום הקולנוע ובוחנות את ההבדלים ביניהם בממדים מגוונים, אך גם מצביעות על הקשרים החדשים וההזנה ההדדית הנוצרים בין יצירה של אומנים פלסטיים לזו של הקולנוענים. הן מראות את השפעת הווידאו על שינוי מרחבי ההקרנה והתצוגה, הרגלי הצפייה ואופני העשייה וביטוי בשני אמצעי המדיה. הכותבות מתמקדות בניתוח יצירת וידאו אחת שנוצרה על ידי תלמיד מגמת אומנות בתיכון בישראל כמקרה מבחן ומבררות את החיבור בין אמצעי המבע הצורניים הבינתחומיים שבהם הוא משתמש לבין תכנים אישיים וקולקטיביים שהיצירה מעלה.

ד"ר אורלי מלמד ויעל הדסי בכר מהחוג לאוריינות חזותית, הפקולטה לאומנויות בסמינר הקיבוצים, במחווה אומנותית לפרקטיקה חינוכית מיטבית סבורות, כי מחווה אומנותית ליוצר, ליצירה או לרעיון באמצעות ציטוט ישיר או מרומז היא מתודה ידועה בלימודי אומנויות ובתהליכי יצירה של אומנויות. מחוות מביעות הוקרה וכבוד ליוצר, ליוצרת וליצירה המצוטטת ומעצבות את הסטטוס שלהם בשדה האומנות. גם בתהליכי יצירה של מדיה באמצעי התקשורת נעשה שימוש בציטוטים, אך בניגוד ללימודי אומנויות, בלימודי תקשורת אין קאנון ממוסד של יצירות מופת שיוצרים לכבודן מחוות. יצירת מחוות אומנותיות לביבליוגרפיה בסוגיות תקשורת מזמנת למידה משמעותית, מאפשרת לשלב הוראה עיונית ומעשית ומחברת בין לימודי תקשורת לאומנויות. במהלך זה הסטודנטים מגבשים עמדה כלפי סוגיות תקשורת, המבוססת על ידע אקדמי ומחוברת לרגשות ולחוויות אישיות. המאמר מתאר את יישומיה של המתודה בקורס "אוריינות דיגיטלית באומנויות – גישה רב-תחומית", אשר הוצגו בתערוכה "לראות מבעד למראות" בסוף הקורס.

הדילמה הגדולה הניצבת בפנינו היא: האם אוריינות מדיה צריכה להילמד לעומק כדיסציפלינה, ואז רק מתי מעט ייחשפו אליה? או שמא יש לשלבה בכל תחומי הדעת?

הפריזמה החינוכית-פדגוגית

בפריזמה החינוכית פדגוגית, ד"ר איבנה רטנר וד"ר בהא מח'ול מדגימות דרך מערכת השידורים הלאומית את אופן התמודדותה של מערכת החינוך עם מגפת הקורונה ועם הופעתה של למידה מרחוק, שכן תלמידים ברחבי הארץ נאלצו ללמוד מהבית. כצורך של הלמידה מרחוק הקים משרד החינוך את מערכת השידורים הלאומית כדי לסייע למורים בשיעורים המקוונים. מאות שיעורים הכוללים מדיה ויצירה, הוקלטו במגוון נושאים כדי לאפשר לילדים בכל הגילים תכנים לימודיים מרחוק באמצעים דיגיטליים. המחקר המוצג במאמר זה, שנערך במאי וביוני 2020, בוחן את הפרויקט להעברת שיעורים מוקלטים בעברית ובערבית, אשר שאף לספק אמצעי חדשני ולאפשר למידה מרחוק באופן משמעותי ומהנה.

בפריזמה הפדגוגית, ורד פריאנטה קורלנדר, מדריכה וחברה בצוות הפיתוח והפיקוח של מגמות טכנולוגיות תקשורת, מציעה מודל לשילוב אוריינות מדיה במקצועות הזהות והשייכות (רבי המלל), כבר מחט״ב. מאמר זה נכתב מתוך הבנה שיש להכשיר דור תבוני, המבין תקשורת, בעל ידע ומיומנויות בתקשורת ומסוגל להתמודד באופן מושכל וביקורתי עם המידע המתווך במדיה, המהווה היום את סוכן החיברות המשמעותי ביותר עבור התלמידים. על ידי יצירת הקשרים בין המתרחש באקטואליה לנלמד במקצועות הזהות והשייכות נוכל לסייע לתלמידים בתהליך גיבוש הזהות והשייכות שלהם. האחריות בידינו – מערכת החינוך, להוביל את הילדים ולהכווינם. החשוב ביותר הוא להתבונן באתגר הטכנולוגי-דיגיטלי, לקבל אחריות ולהשתמש בו בתבונה, ״אנחנו התקשורת״.

הפריזמה הפדגוגית-תקשורתית

ד"ר אורלי מלמד ורביב נאוה בשיתוף ד"ר ענת פלג וגולן יוכפז מציגים בנייר עמדה שהוגש לוועדת החינוך של הכנסת ולשרת החינוך, ושנכתב במשותף עם נציגים מצוות החשיבה אוריינות מדיה במופ"ת, קהילת אוריינות מדיה באגודה הישראלית לתקשורת ונציגי המכון הישראלי לעיתונות, את סוגיית הצורך המיידי לספק לילדים ולנוער בישראל כלי מחויב מציאות לקראת יציאתם לחיים הבוגרים – האוריינות התקשורתית. כלומר, היכולת לברור את העיקר מן הטפל, להבין מהי ידיעת כזב ולהיות מודעים לקיומה של מערכת הלחצים הכלכליים-פוליטיים-חברתיים, המופעלים בעיקר על תעשיית החדשות. כותבי המסמך מבקשים להציג את נחיצותה של תוכנית לאומית ספירלית של אוריינות תקשורת כתחום ליבה במערכת החינוך ובהכשרת המורים בישראל. המסמך כולל גם סקירה תמציתית של תוכניות לימוד דומות בעולם והחשיבה הערכית שבבסיסן.

רביב נאוה מציג סקירה היסטורית של החינוך לתקשורת ואוריינות מדיה בישראל, וטוען כי הוא נמצא במצב של אנומליה ממוסדת. לדבריו קיימת אי-התאמה מובנית בין מאפייניו הבסיסיים למאפייניה של מערכת החינוך. אי-ההתאמה, על-פי המאמר, אינה רק מבנית, אלא תרבותית. בעוד כלי המדיה ואוריינות המדיה מתאפיינים בתרבות של התלכדות, השתתפות ואוניברסליות, מערכת החינוך מבוססת על פרגמנטציה (קיטוע), היררכיה ודגש פרטיקולרי.

קרן קטקו-איילי מדגישה את תפקיד מורי אוריינות המדיה כסוכני שינוי חברתיים ופוליטיים. קטקו-איילי רותמת את גישת הפדגוגיה האקטיביסטית בשירות אוריינות המדיה וחוקרת לשם כך במחקר כמותי מתאמי 235 מורות ומורים ומשווה בין מורי מדיה למורי תחומי דעת אחרים. מטרת המחקר היא לבדוק אם וכיצד מורי המדיה מקדמים באופן פעיל מיומנויות של אוריינות המדיה כדי להתמודד עם שינויי האקלים, משברי בריאות, הגירה, התגברות הפילוג וההקצנה בקרב האנושות ועוד. על פי הממצאים, ניתן להסיק כי בתפקיד מורי המדיה קיים פוטנציאל לרתום את הפדגוגיה האקטיביסטית כדי ללמד מיומנויות של אוריינות מדיה בדגש על יצירה אקטיביסטית – לא רק את תלמידי המדיה. זאת משום שביכולתם להשפיע על כלל מורי בית הספר ובכך בעקיפין גם על כלל התלמידים.

בגיליון זה ננסה לחשוף את הקהל למנעד הרחב אשר מקיף את תחום אוריינות המדיה, החל באומנויות (הקולנוע והאומנות) וכלה בתקשורת, בסוציולוגיה, במדעי המחשב, בלשון, בתרבות וכמובן בטכנולוגיה. כל זאת כשבתווך התייחסות רחבה לחינוך למדיה.

גם טליה פיש, בפריזמה הפדגוגית-התקשורתית, בוחנת בגרות ומורה מובילה בהתמחות בפרסום ובעיתונאות בדיגיטל, מציגה את מבנה תוכנית הלימודים של מגמת מדיה ופרסום, המשלבת מיומנויות המאה ה-21 עם חינוך לאזרחות פעילה. מאמר זה נכתב מתוך הבנה שעלינו לחנך את תלמידי מערכת החינוך להיות אזרחים תבוניים, מעורבים, הלוקחים חלק פעיל ומשמעותי ביצירת השפעה ושינוי לטובה במדינה ובעולם.

ד"ר מירה פויירשטיין מציעה במאמרה לראות בחינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים תחום ידע המעצים את האזרחים בהתמודדות עם המורכבות ועם האתגרים שמציבה הסביבה התקשורתית בחברת מידע מרושתת. בעידן הפוסט-אמת גוברת חשיבותו של תחום זה: חינוך לחשיבה ביקורתית ביחס למקורות המידע ושימוש מושכל במדיה  מאפשרים לאזרחים להתנהל מתוך ויסות עצמי מול הטיות המידע של הזירה התקשורתית. הצלחתו של חינוך זה קשורה לרגולציה נוספת על ידי גורמים (כמו: מעצבי מדיניות, ארגונים חברתיים, מערכות המדיה והטכנולוגיה) המעצבים את הסביבה הדיגיטלית ונדרשים להבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה.

נקודת המבט של המאמר של ד"ר אריאל פרידמן וד"ר ארנת טורין היא נקודת המבט החינוכית-של ניתוח תוכניות הלימודים והשילוב של לימודי תקשורת במערכת החינוך הישראלית. בחינה של התפתחות החינוך לתקשורת מדגימה את אופיו הגלוקלי. התחום של הוראת התקשורת בישראל התעצב בשילוב בין מגמות גלובליות לבין הסיטואציה הפוליטית הייחודית בישראל. כמו בחלקים אחרים בעולם, גם בתוכני הקוריקולום בישראל באה לידי ביטוי תפנית מניתוח מוסדי לניתוח תרבותי. כמו בכל העולם, מתקיים גם מעבר מגישות של חינוך למדיה כהגנה לגישות של חינוך למדיה כהעצמה. מבחינה פנימית ישראלית, ההכרה בכוחה של התקשורת להבנות מציאות מניעה כל צד במפה הפוליטית לצייד את התלמידים ביכולת של קריאה ביקורתית של טקסטים תקשורתיים ככלי שיאפשר להם לחלץ את ה"אמת" מהתקשורת.

מאמרם של ד"ר ארנת טורין וד"ר יונתן פריזם עוסק במחלוקת בין פרופ' רנה הובס ופרופ' ג'יימס פוטר על מהותו ועל גבולותיו של החינוך למדיה. פוטר שכור מכורתו הוא לימודי מדעי החברה, כתב סקירה של התחום המרוכזת בסוגיות המדאיגות של תכנים סטריאוטיפיים אלימים ומיניים שטופלו על ידי תוכניות אוריינות מדיה. להובס הייתה ביקורת קשה על פוטר שסקר את התכנים מעמדה של גישות הגנתיות וברוח המחקר הפוזיטיביסטי האמריקני. הובס הדגישה כי פוטר החמיץ את עליית הקונסטרוקטיביזם בחינוך ואת המהפכה שעשו כלי המדיה הדיגיטליים בהפקה וביצירה, כמו גם את השותפים החדשים שנוצרו לחינוך למדיה במסגרות בלתי פורמליות ובדיסציפלינות אחרות.

הפריזמה הטכנולוגית

בפריזמה הטכנולוגית מאמרה של ד"ר אלה בן עטר עוסק במפגש עם תחום חדש: עיזבון דיגיטלי. מחקרים מעידים על פער במיומנויות דיגיטליות ובמיומנויות דוריות בין תלמידים למורים ומדגישים את חשיבותה של הגברת אוריינות המדיה הדיגיטלית עבור מחנכים המלמדים באמצעות טכנולוגיה. נושא העיזבון הדיגיטלי מציג אתגר כפול: אין מדובר רק על שימוש טכני מושכל במדיה הדיגיטלית, אלא גם על ראייה חדשה, ביקורתית, של תחום חיים והגברת המודעות לאופן שיש להתנהל בו. במקרה זה הטכנולוגיה החדשה היא בבחינת זרז (טריגר) המציף את ההכרה בצורך לפעול בהתאמה לכללי העולם הדיגיטלי החדש. במחקר זה התקבל משוב ממורים בשלוש תחנות זמן של למידה ופיתוח מקצועי אשר אפשר לבחון כיצד בחרו המורים לפעול במפגש עם ידע חדש העוסק בנושא מוות ועקבות דיגיטליות. באמצעות עיסוק בסוגיה זו מציגה הכותבת דוגמה ליכולת לשלב תוכני חיים חדשים ורלוונטיים בפיתוח המקצועי של מורים בתהליך למידה טרנספורמטיבית ולהנגישם לתלמידים באמצעות השימוש ברשת, שהיא חלק בלתי נפרד מהחיים ומסיומם.

המורה והדוקטורנטית מיכל פל ברכה עוסקת במאמרה באמצעי הטכנופדגוגי הנפוץ ביותר בתקופת הקורונה, "הזום". היא  מבררת מהו אותו ייצוג העצמי בעוד המצלמה פועלת, העונה על הקריטריונים של חוויית הסלפי ושל מרכיבי האיד-אגו וסופר אגו, כפי שקבע אותם אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. משום כך אי אפשר לדון במושג "העצמי" מבלי להזכיר את פרויד ואת ממשיכיו בפסיכואנליזה. הזום הוא המסר, מכאן שהשלם הוא יותר מסך חלקיו. גם מסך שחור מסתיר מאחוריו כוונות. מסך שחור הוא אינו ריק – הוא סיבה. אף אם הנוכח נפקד מהזום ומשאיר אחריו עקבות של מסך שחור – זו בחירה פוליטית בעלת מסר והשלכות תקשורתיות-חברתיות בין הסובייקט לאובייקט ולקשר ביניהם.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט