בשיח המחקרי נהוג להתייחס להכשרת מורים כאל רצף למידה שכולל ארבעה שלבים מובחנים: השלב הראשון הוא ההכשרה הראשונה (pre-service training) במוסד להשכלה גבוהה. השלב השני מתרחש בשנות ההוראה הראשונות בבתי הספר. בישראל המורה משתתף בשלב זה בתוכנית התמחות (סטאז') הכוללת ליווי מקצועי ממורה-חונך. בשלב השלישי המורה מוגדר כמורה מנוסה. בשלב הרביעי, שנמשך עד הפרישה מהעבודה, המורה מוגדר כמומחה (הרכבי ומנדל-לוי, תשע"ד).
אין ספק שהחוליה החלשה ברצף ההכשרה וההשתלמות, הנמשך לכל אורך שנותיו המקצועיות של המורה, היא השלב השני. הנתונים הקשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שאחד מכל ארבעה מורים חדשים הנקלטים במערכת החינוך נוטש אותה במהלך חמש השנים הראשונות לעבודתו (מעגן וזילברשלג, 2015). במסגרת תפקידי כראש מסלול תעודת ההוראה של תוכנית "אופקים" באוניברסיטת תל-אביב אני מתלבט לא מעט בשאלת דרכי הפעולה שכדאי לנקוט בשלב שבו פרחי ההוראה מסיימים את הכשרתם בתוכנית באוניברסיטה ועוברים אל פעילותם העצמאית בשדה. מכמה מחקרים פנימיים שביצענו ומסדרת ראיונות עם בוגרים מתברר כי המורים החדשים מתמודדים עם קשיים לא מבוטלים בשלבי ההתפתחות העצמאיים הראשונים שלהם. הקושי העיקרי שמורים אלו מדווחים עליו הוא תחושת בדידות, וזו מולידה אובדן של משמעותו של מעשה ההוראה ועצבות. נראה שיש לתת יותר את הדעת על קושי זה של המורים בשלב השני ברצף ההשתלמות וההכשרה שלהם, ולחפש לו מענה נכון ומתאים יותר.
כדי להבין יותר לעומק את הקושי הזה ניסיתי, לאחר 17 שנים של הוראת ספרות, להיזכר בחוויותיי האישיות כמורה מתחיל במערכת החינוך. בשנה הראשונה שלי בהוראה, לפני 16 שנים, אחרי שלושה חודשי עבודה בבית הספר הגשתי את מכתב ההתפטרות. זה היה בתיכון ציבורי כלשהו בבת ים, הייתי מחנך כיתה והגשתי תלמידים לבגרות בספרות. ידעתי שזה הדבר שאני רוצה לעשות כל החיים שלי, ללמד, ובכל זאת – אחרי שלושה חודשים התפטרתי.
מה היה שם? מה גרם לי לעזוב תפקיד שחלמתי עליו, בלי שידעתי מה אני עומד לעשות למוחרת בבוקר? האם מספר התלמידים האדיר שמורה בתיכון ממוצע פוגש, כארבעים בכל כיתה, הוא ששבר אותי? לא. דווקא שם בתיכון ההוא, שהיה קטן יחסית, המורים נהנו מפינוק של כעשרים תלמידים בכיתה, לא יותר. האם היה זה צוות המורים סביבי שדיכא אותי? ממש לא. כל המורים בצוות נראו לי מעניינים וחביבים, אנשים שרוצים בטובתי. האם היה זה הצורך להכין תלמידים לבגרות, לאמן קבוצת נערים למבחן בלחץ של זמן, כשלא בטוח שספרות היא מה שבא להם ללמוד? התשובה היא לא. שמחתי על כל שנייה שנפלה בחיקי להפגיש נערים עם ביאליק, לטבול אותם בתוך שיר של אלתרמן או להצעיד אותם בתוך סיפור יפה ועצוב של צ'כוב.
אז מה גרם לי לבעוט בחלום בלי לדעת מה צופן לי העתיד? זה היה משהו רע מאוד, משהו שהסתובב בכל פינה במסדרונות בית הספר, שניבט מכל מבט של מורה או תלמיד, שריחף מעל הראשים בחדר המורים. זאת הייתה עצבות. תחושה של אובדן משמעות. חדר מורים מלא באנשים טובים שמישהו כיבה אותם. וזה היה קשה מנשוא. התלמידים שיוועו למשהו אחר, למפגש אמיתי, למישהו שפשוט יראה אותם, ולא הייתי מסוגל לתת להם את זה. הרגשתי שאני נדבק בתחושת העצבות והייאוש הזאת כמו במחלה. ופחדתי שבעוד כמה חודשים, אולי בעוד כמה שנים, אני אהפוך לעוד מורה שהמערכת כיבתה אותו, שבא בלי חשק לכיתה, עובד על אוטומט, ושורד.