מבוא
כחלק מאימוץ התוכנית ״אופק חדש״ הכריז משרד החינוך על מתווה חדש להתפתחותם המקצועית של המורים והמורות בישראל, המבוסס על רעיונות ועל מושגים הרווחים בשיח החינוכי העולמי בנושא הפיתוח המקצועי של מורים. מן ההיבט הטכני מדובר במתווה של 60 שעות השתלמות בשנה (אבידב-אונגר וריינגולד, 2015), כאשר ״חלק גדול מחוץ לבית ספר וחלק מסוים בתוך בית הספר, חלק בדיסציפלינה וחלק לא״ (שם, עמ׳ 216). מתוך הבנת חשיבותם של קורסים לפיתוח מקצועי של מורים (פמ״מ) ביקשו חוקרים וחוקרות רבים להעריך את יעילותם של קורסים אלו (למשל,Coldwell & Simkins, 2011; Gal & Levenson, 2013; Guskey & Yoon, 2009; Patkin & Mishal, 2016), אך פיתוח מקצועי של עובדי הוראה באמצעות קורסים והשתלמויות הוא תחום מורכב (אבדור, 2015). אבדור מציינת ארבעה משתנים מרכזיים המשפיעים על איכות ההשתלמויות ועל יעילותן: (1) תוכן ההשתלמות וקוהרנטיות התכנים; (2) למידה שיתופית; (3) משך ההשתלמות; (4) ליווי ותמיכה במהלך הלמידה וביישום בפועל במסגרות ההוראה. עניינו של מאמר זה הוא במשתנה השלישי: משך ההשתלמות, ובפירוט, בחינתו של מבנה שעתי מרוכז עבור קורס פמ״מ. אחד המחקרים הישראלים האחרונים אשר עסק בדעתם של מורים על מידת היעילות של השתלמויות בעלות מבנה שעתי מסוגים שונים העלה כי ההשתלמויות שמורים העריכו כיעילות ביותר הן אלו שהן בעלות מבנה שעתי מבוזר ונמשכות על פני לפחות שנה אחת