בתוך תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, "נאום ההספד של פריקלס".
Global Bildung Manifesto (9 May 2021). https://europeanbildung.net/manifesto/
על האתגרים החינוכיים לנוכח הקשר שבין תכונות אופי לבין התנהגות פוליטית בהקשרים האקטואליים של משבר הדמוקרטיה בארצות הברית ובישראל, ראו נמרוד אלוני: "האופי כן קובע" (מעריב, 15 בנובמבר 2020), "הלקח החינוכי ממגפת הטראמפיזם" (הארץ, 17 בינואר 2021), "הימין החדש הוא רוע מובהק (הארץ, 21 במרץ 2021); "בשעת מבחן אדם מחונך עוצר בזמן (הארץ, 18 במאי 2021). ברוח משפט הלקוח מהסרט "טירופו של המלך ג'ורג'", אני מוסיף לאפיונים הללו של המנהיגים הפופוליסטיים המסוכנים את התכונה של היות אלופים בלשלוט באחרים ואפסים בלשלוט על עצמם.
ראו לעניין זה את מאמר של איזולדה דה-גרוט, "למה אנחנו עדיין לא דמוקרטים?" שבו היא עומדת על המורכבות הרבה שכרוכה בקיום תרבות דמוקרטית נאורה, ובכלל זה ברצון וביכולת להתנהל בצורה דמוקרטית, תוך שהיא פונה לדיון בהיבטים רגשיים, שכליים והתנהגותיים כמו גם לתובנות שעולות מדיסציפלינות מחקר מגוונות באשר לתנאי הקדם שיש לזמנם כדי שאכן תתפתח ותתגבש אישיות דמוקרטית (De Groot, 2011). עוד צריך לציין שישנן עמדות שונות לגבי המשקל היחסי הרצוי של ההתנהלות הדמוקרטית בבית הספר (חינוך דמוקרטי) לבין זה של פיתוח שיטתי של תשתיות השכלה ודפוסי חשיבה, רגישות והתנהגות שמזוהים עם הבשלות הנדרשת להתגבשות אישיות דמוקרטית.
דיון מצוין מספקת לנו מרתה נוסבאום בספרים ומאמרים שאחדים מהם מופיעים ברשימת המקורות שבסוף המאמר.
עמדה זו משותפת לתפיסת העוצמה האנושית של ניטשה, לתאוריית שלבי התפתחות האגו של לווינג'ר, לתאוריית ההתפתחות המוסרית של קולברג ולתאוריית פירמידת הצרכים וההגשמה העצמית של מאסלו.
ראו הסברים בנייר העמדה "אדם מחונך עוצר בזמן": https://www.smkb.ac.il/us/college-publications/educational-thought/educated-person
לשיח התבוני והביקורתי יש, לעניות דעתי, כלים להוכחת היתרונות שבהשקפה ההומניסטית, בפוליטיקה הדמוקרטית ובמתודה המדעית, ועם זאת אין היא רואה לעצמה זכות לפגוע באלה שאינם מסכימים עמה.
ראו מאמרו של וויל ווגלר (Veaugelers) על הדגם החברתי-ביקורתי לחינוך לאזרחות דמוקרטית במציאות רב-תרבותית.
צילום: ענת סרגוסטי, עיתונאית, צלמת, יוצרת דוקומנטרית
איני עומד בפיתוי ופותח באמירה בוטה ולא מנומסת משהו: "אמרתי לכם". אני קורא את המסמך המקיף של מועצת האיחוד האירופי (Competences for Democratic Culture, 2016) בדבר הצורך בשינוי התפיסה מחינוך לאזרחות דמוקרטית לחינוך לתרבות דמוקרטית, וחושב על כך שבספריי להיות אדם (1998) וחינוך טוב (2013) הקדשתי דיונים ל"טיפוח אישיות דמוקרטית" כמו גם ל"שרירי הנפש ואיתנות הדמוקרטיה": דיונים שבהם עמדתי על חשיבות המעבר מהתמקדות באזרחות דמוקרטית אל התמקדות בבניית תרבות דמוקרטית וטיפוח חינוכי של בוגרים בעלי אישיות דמוקרטית. אני נוטה לחשוב שהאינטואיציה הזו בדבר התמקדות באישיות הדמוקרטית אינה ייחודית לי, אלא היא נחלתם של מרבית המורים מהזן האידיאליסטי והאקטיביסטי. בשונה מאלה שעיקר עיסוקם בדמוקרטיה הוא אקדמי, אנשי חינוך ואקטיביסטים חברתיים שנמצאים רוב זמנם במפגש בלתי אמצעי עם ציבורים גדולים, מגלים מהר מאוד שהתנהלות דמוקרטית, הלכה למעשה ובשגרת היום-יום, היא עניין לא רק של ידע פורמלי והבנה קוגניטיבית אלא בעיקר של איכויות ותכונות אישיותיות (רובן נרכשות). ואף יותר מכך, כפי שטען אריסטו: "תכונות נוצרות מפעילויות הדומות להן. מטעם זה עלינו להציג פעילויות מסוג מסוים, שהרי תכונות הנפש תואמות את ההבדלים שבין הללו. לפיכך אין זה הבדל של מה בכך, אם מגילו הצעיר ביותר הורגל אדם לנהוג בדרך זו או אחרת; ההבדל הוא רב מאוד, או ביתר דיוק: הוא קובע את הכול" (אריסטו, 1973, עמ' 41).
אסביר ואדגים את רעיון ההתמקדות בתרבות ובאישיות הדמוקרטית כקודמת לאזרחות הדמוקרטית באמצעות המופע הראשון של הפוליטיקה הדמוקרטית בהקשר של אתונה הקלאסית. הנקודה המכרעת בנאום ההספד של פריקלס משנת 431 לפנה"ס1 היא שדמוקרטיה אינה עומדת בפני עצמה כאידיאל מנחה, אלא היא רכיב אחד חשוב לצד רכיבים אחרים בתרבות שהאידיאל המכונן שלה הוא מצוינות באנושיות. היא מזוהה כפוליטיקה ההולמת פיידאה (תרבות גבוהה המאפיינת בני אדם שפיתחו כישוריהם, אנושיותם הבשילה כהלכה, ובחייהם מפגינים מידות טובות וסטנדרטים גבוהים), וזאת לצד מאפייני יסוד אחרים הנחשבים לחיוניים בפיתוח רוח האדם ובניית טוב משותף לחברה.
להלן הרכיבים המרכזיים שעליהם עומד פריקלס לצד רכיב המשטר הדמוקרטי: (א) מריטוקרטיה – כך שהמוכשרים ביותר יאיישו את התפקידים החשובים ביותר ללא תלות במעמד ובקשרים משפחתיים או פוליטיים; (ב) אוטונומיה של הפרט וחופש מחשבה, ביטוי וביקורת – כי עדיפים אנשים עם חשיבה עצמאית על צייתנים כנועים ועדיפים חוסן ופתיחות לנוכח ביקורות נוקבות מאשר הדחקת אמיתות בלתי-נעימות והיצמדות נינוחה למסורות דוגמטיות; (ג) ציפייה לאזרחות מעורבת ומושכלת – כי גורל המדינה תלוי בטיב הכרעת האזרחים; (ד) מרכזיות טוב טעם וחוש המידה – כי וולגריות, יוהרה והפרזה הן מתכון להידרדרות חברתית; (ה) חתירה לחיים של איכות ומשמעות, שבהם אדם מבקש להתעלות לכלל מחשבה, עשייה או יצירה שראוי להן שייכנסו לזיכרון ההיסטורי הכלל אנושי ויזכו למקום של כבוד בהיכלות התרבות.
מאפיינים אידיאליסטיים אלה של תרבות גבוהה אינם נפרדים זה מזה, אלא יחד עם עקרון הדמוקרטיה מעמידים מערך של איכויות הנחשב לתמצית החיים המלאים והראויים. זאת עמדת יסוד בתרבות של אתונה הקלאסית שמוכרת לרבים מקריאתו של סוקרטס שהציווי המוסרי העליון לבני האדם הוא "לדאוג לנשמתם שתהיה זו טובה ככל האפשר" (אפלטון, 1979, עמ' 223) כמו גם עמדתו של אריסטו ש"חייב אדם להתאמץ ככל שיוכל לחיות בהתאם למעולה שביסודותיו" (1973, עמ' 253) ולשקוד על פיתוח המידות הטובות בתחום האינטלקטואלי, המוסרי, הפוליטי והאומנותי.
על רקע עמדה אידיאליסטית ואליטיסטית זו גם ברורה ספקנותם של הוגים רבים ביחס להיתכנותה של דמוקרטיה נאורה. לאור העובדה שבדמוקרטיה המנהיגים נבחרים בבחירות חופשיות ותקופתיות מתוקף העדפת הרוב, ומאחר שהציבור הרחב בדרך כלל אינו מצטיין בחוכמה רבה ובכושר הבחנה ואבחנה – הוא נוטה ללכת אחר דברי כיבושין פשטניים ובעקבות דמגוגיה חנפנית ומלהיבה – אזי יש בכך סיכון גדול שיבחרו לעצמם מנהיגים פגומים וישימו על עצמם שליטים שיבטיחו המון ויקיימו מעט. לצורך העניין, די שנציין כאן את עמדותיהם הידועות של סוקרטס האתונאי ולאו דזה הסיני, שהמחלה המסוכנת ביותר היא העיוורון של אלה הרבים שאינם מודעים למוגבלות הבנתם, את משל המערה של אפלטון, שלפיו השוכנים במערה קמים להרוג את משחרריהם, ואת דבריו הנוקבים של עגנון, בספרו שירה, שהחכמים נמנעים מלקחת את השלטון לידיהם מפאת ספקנותם בטיב חוכמתם, ואילו הטיפשים שאינם מודעים לטיפשותם אצים רצים להשתלט על כל מוסדות השלטון ובכך מהרסים כל חלקה טובה בחברה ובמדינה.
לנוכח דילמה זו נדרשת הכרעה ערכית ומעשית. כשמצד אחד ניצבים ערכי היסוד של ההומניזם המודרני בדבר כבוד האדם ושוויון ערך האדם ומן הצד האחר הערכים הקלאסיים של פרפקציוניזם תרבותי, אישיות נאצלת וחשיבה מושכלת, המסקנה המתבקשת לדעתי היא לא או/או (either/or), אלא החזקת המקל בו זמנית בשני קצותיו, כך שדמוקרטיה נאורה ומתוקנת תושתת הן על שוויון אזרחי והכרעת הרוב הן על אתגור ועל טיפוח תמידי של האזרחים אל סטנדרטים גבוהים של תרבות איכותית (בתחומי הדעת, המוסר, האומנות, המשפט, הפוליטיקה, הקיימות, הטכנולוגיה, הספורט, התקשורת, הדיור וכדומה). דומה שההסבר הטוב ביותר לעמדה זו הוא באמצעות התייחסות לדוגמה החיה שמעמיד לנו הדגם הסקנדינבי העכשווי של מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית. במדינות אלה התפתחה תפיסה חינוכית-חברתית (הידועה כבילדונג הנורדי), שעל פיה יש להשקיע בטיפוח מיטבי של כלל האזרחים – בחינוך איכותי ושוויוני ושירותי בריאות ורווחה מעולים ונגישים – כדי לסייע להם להצמיח אישיות איתנה ואוטונומית, לפתח מידות טובות מתוך התנסות במובחר שבמורשות התרבות, ולפתח עמדה ערכית של סולידריות ואחריות כלפי הטוב המשותף. חינוך מיטבי מסוג זה, כך טוענים במנשר הבילדונג האירופי, הוא תנאי הכרחי להתפתחותה ולהתבססותה של דמוקרטיה הומניסטית ונאורה – ואני מאמץ עמדה זו הן מן הטעמים התאורטיים הן על יסוד המציאות האמפירית במדינות סקנדינביה.2
ההצלחה של מדינות סקנדינביה להעמיד דמוקרטיות נאורות עולה בקנה אחד הן עם התפיסה הנאו-קלאסית שבה עסקנו קודם הן עם הדגם הפסיכולוגי של פירמידת הצרכים וההגשמה העצמית שהעמיד אברהם מאסלו. במישור העובדתי, אנו עדים לכך שבכל המדדים הבינלאומיים לפיתוח אנושי ולשגשוג חברתי מדינות סקנדינביה מדורגות בליגה הראשונה: כך ברמת חיים ורווחה כלכלית, כך בשוויון מגדרי וצדק חברתי, כך במדד החופש והדמוקרטיה, וכך במדדים המתייחסים להישגי החינוך, איכות הסביבה, אמון הציבור במנהיגיו והסיפוק האישי של האזרחים מחייהם שלהם עצמם. כאמור, מסד אחד להצלחה הוא האתוס של הבילדונג-הנורדי והאחריות לטוב המשותף, אך את המסד השני אני מזהה בעמדה המשותפת לסוציאליזם ולפסיכולוגיה ההומניסטית, שבני אדם אינם יכולים להגיע למיטבם ללא הזדמנות הוגנת לקיום בכבוד, להתפתחות אישית ולמימוש הפוטנציאל שלהם. בשונה מדגם הקפיטליזם האורתודוקסי והתפיסה הניאו-ליברלית, שמקדשים את מקסום הרווחים האישיים ובכך גורמים להפקרה, להדרה ולדה-הומניזציה של שכבות רחבות לבורות, לנחשלות ולאומללות, הדמוקרטיות הסקנדינביות מגשימות הלכה למעשה את השוויון בהזדמנויות ואת הטיפוח של כל אחד ואחת במעלה פירמידת הצרכים של מאסלו לקראת חיים מלאים והגשמה עצמית. והתוצאה, כפי שמאסלו טען במאמריו, לא איחרה לבוא: אנשים בעלי רמה גבוהה יחסית של השכלה ופתיחות דעת, אמפתיה וסולידריות, יושרה אישית ורגישות מוסרית, פלורליזם וסובלנות, תובענות עצמית ואחריות חברתית – כל מה שנדרש לאיתנותה של דמוקרטיה נאורה.
דוגמה נוספת, אך מקוטבת לקודמת, לחשיבות ההתמקדות באישיות ובתרבות הדמוקרטית כתשתיתיות לאזרחות הדמוקרטית אנו מוצאים בהתנהלותם של מספר מנהיגים פוליטיים בולטים בעת האחרונה שאופיים הסב ומסב נזקים חסרי תקדים במדינות שבהן הם פועלים. במאמרים שונים בעיתונות העולמית קיבצו את המנהיגים הללו תחת הכותרת של מנהיגים סמכותניים וכללו בהם את ארדואן בתורכיה, מודי בהודו, אורבן בהונגריה, דוארטה בפיליפינים, פוטין ברוסיה ובולסונרו בברזיל. אך דומה שהבוהקת והבולטת מכולם היא דמותו "המוזהבת" של דונלד טראמפ, שהתנהלותו המופקרת הביאה לאירוע של טרור פוליטי חסר תקדים בארה"ב – השתלטות האספסוף של העליונות הלבנה על הקונגרס והצבת איום ממשי על הסנטורים שנכחו באותה עת בגבעת הקפיטול.
את דונלד טראמפ כארכיטיפ של הפוליטיקאים מהרסי הדמוקרטיה בסגנון הימין החדש אפיינו בדרכים שונות: הבלשן היהודי נועם חומסקי הגדירו כסוציופת, אחרים זיהו נרקיסיזם מגלומני, ועוד אחרים התייחסו לנכלוליות האנוכית, האכזרית, המופקרת וחסרת העכבות שחוגגת ביזוי מבקרים, הלבנת פנים, החפצת נשים, השמצות גזעניות, האדרה עצמית, התעמרות בחלשים ובמודרים, זלזול במדע ושקרים יום-יומיים. הוא דוגמה מובהקת לפוליטיקאים פופוליסטיים שנבחרים בבחירות דמוקרטיות חופשיות, אך מייד אחרי בחירתם ממקמים את עצמם מעל לחוק, מתייגים כבוגדים את החולקים עליהם, פועלים לחיסול שיטתי של שומרי הסף הדמוקרטיים – במערכות המשפט, האקדמיה, האומנות והתקשורת – כל אלה שיכולים לבחון את טיב הנהגתם, להצביע על חוסר ההיגיון וההגינות של מדיניותם ולחשוף את ערוותם ברבים. עבורו ודומיו בני האדם הם או מצליחנים או מפסידנים, את הראשונים יש לקדם ואת האחרים לנצל, וככלל כל התנאות בערך, בעיקרון או באידיאל אין היא אלא מהלך תכסיסני ויחצני עבורם, המשמש לתועלת נקודתית, והיא עצמה ריקה לגמרי מכל תוכן ממשי או יציבות ארוכת טווח.3
מזל גדול לארצות הברית ולעולם כולו שציבור הבוחרים לא יכול היה לשאת עוד את ההתנהגות הנלוזה ואת הפוליטיקה הרעילה של טראמפ – כמנהיג בעל אופי פגום ואויב התרבות הדמוקרטית – ואין זה מקרה שהנשיא שנבחר במקומו, ג'ו ביידן, הדגיש בנאום הכתרתו (20 בינואר 2021) את שיקום מאפייני היסוד של האישיות והתרבות הדמוקרטית. "הדמוקרטיה שברירית", פתח ביידן, לשמחתנו שרדה את הניסיון האלים לערער את יסודות הקפיטול עצמם… את עליית הקיצוניות הפוליטית… את האמונה בעליונות האדם הלבן, הטרור מבית… ואת השקרים שמספרים למען כוח ולמען רווח". הדרך לשיקום התרבות הדמוקרטית, הוא פירט, כוללת היבטים תרבותיים רבים שעל כולם לדבוק בהם מעבר לחילוקי דעות מפלגתיים, אתניים ודתיים: שלילה מוחלטת של התנהגות אלימה, גזענית, מפלה, מדירה ומבזה; חידוש "החלום על צדק לכול"; "להקשיב שוב זה לזה ולהפגין כבוד לאחד לשני"; "לדחות את התרבות שבה העובדות עצמן עוברות מניפולציה ואפילו מומצאות מהיסוד"; לדאוג באופן שווה לאזרחים ללא קשר לעמדותיהם הפוליטיות ולחדש את האמון ביושרה הפוליטית ובהגינות החברתית; לגלות אמפתיה לאחרים "ולשים עצמנו בנעליהם"; "להגן על האמת ולנצח את השקרים". זהו מאבק, הוסיף בנאום אחר (31 במאי 2021) של תרבות דמוקרטית מול תרבות אוטוקרטית: מאבק על הגינות ועל כבוד הדדי. זו דרך חיים שבה "האמפתיה היא הדלק של הדמוקרטיה: הנכונות שלנו לראות זה את זה לא כאויבים אלא כשכנים – גם כשאנחנו לא מסכימים, להבין את מה שעובר על האחר".
ומן הדוגמאות חזרה אל התאוריה ואל המלצות מועצת האיחוד האירופי להסיט את ההתמקדות החינוכית מאזרחות דמוקרטית לתרבות דמוקרטית. הנחת היסוד המקובלת בהגות ובמדע בני זמננו היא שאין לנו גֶן דמוקרטי. עד כמה שידוע לנו, תוכנת הקיום האנושי, ה-DNA שלנו, אינה כוללת נטיות טבעיות כלשהן לקראת העדפת משטר אחד על פני אחר: אריסטוקרטיה, אוליגרכיה, פלוטוקרטיה, מלוכה, רודנות נאורה, רודנות עריצה, דמוקרטיה סמכותנית, דמוקרטיה ניאו-ליברלית או דמוקרטיה ליברלית-הומניסטית – אין באף אחת מהשיטות הפוליטיות הללו היקבעות ביולוגית או משהו שמעוגן טוב מהאחרות בטבענו המולד. לעומת זאת, יש לנו בהחלט ידע אנושי צבור על הברכות ועל הקללות שמשטרים אלה מביאים על בני האדם, לרבות היתרונות והחסרונות של המשטר הדמוקרטי, וכאנשים הגיוניים, קל וחומר אנשי חינוך, אנו מבקשים ללמוד מהניסיון ולהעבירו בצורה מועילה ומחכימה לדורות הבאים.
לפיכך, כשברקע זוועות המאה ה-20 בשתי מלחמות עולם, בשואת יהודי אירופה וברצח העם שביצעו הסרבים בבוסנים, וכשההווה מאתגר במציאות של רב-תרבותיות, גלי מהגרים ממדינות לא-דמוקרטיות והסלמה בקיטוב הפוליטי, מסמך המדיניות של מועצת האיחוד האירופי בדבר התמקדות בחינוך לתרבות דמוקרטית נראה בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון. בחזונם זה, שכותרתו "כישורים לתרבות דמוקרטית", הם עומדים על כך שאין עוד להסתפק בחינוך לאזרחות דמוקרטית מן הדור ישן. ידע פורמלי במקצוע האזרחות – על אודות מוסדות השלטון, רשויות הממשל, חוקי המדינה, המפלגות המתחרות ודרכי ההצבעה בבחירות וכדומה – אינו מבטיח מאומה מבחינת ההתנהלות הדמוקרטית של האזרחים. במציאות הגלובלית והמורכבת של ימינו, הניכרת בהטרוגניות בין-אישית, בין-תרבותית ואידאולוגית, כדי שאנשים ישכילו לחיות יחד כשווים וכחופשיים ויגיעו להסכמות בדרכי שלום. בדבר הטוב המשותף נדרשת עליית מדרגה: נדרשת תרבות דמוקרטית מהותית, נדרשת מערכת חינוכית המפתחת את שרירי הנפש הדמוקרטית ונדרשת הכשרה ממוקדת בטיפוח אישיות דמוקרטית. 4
כתנועת נגד למגמת הסמכותנות, הלאומנות, הפופוליזם, הנאו-ליברליות הכלכלית והאנטי-ליברליות המוסרית, עלינו להציב אידיאל ברור ומפורט של דמוקרטיה הומניסטית שמגשימה הלכה למעשה את הייעוד של קידום בני אדם למיטבם: לתרבות פוליטית שבה כולם שווים, כולם חופשיים, כולם נחשבים ולכולם הזכויות וההזדמנויות לקיום בכבוד, להגשמה עצמית ולהשתתפות פורייה והוגנת בחברה. עלינו לדבוק באידיאל המנחה של הדמוקרטיה המהותית כמשטר פוליטי שבמרכזו ערכי החירות וההגינות והוא מתנהל על פי עקרונות ריבונות העם, זכויות האדם והכרעת הרוב, במשולב עם שוויון בפני החוק, שקיפות שלטונית והפרדת רשויות. זו תרבות פוליטית שבה אזרחים בעלי אינטרסים מגוונים ודעות שונות פועלים יחד בדרכים תבוניות, הוגנות, פלורליסטיות, סובלניות ורב-תרבותיות כדי לעצב את דמות המדינה, מאפייניה ונהגיה. ומאפיין אחרון אך לא מבוטל הוא זה, שמתוך ידיעה שכוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, יש חשיבות עצומה לשקיפות ולביזור של התהליכים הפוליטיים, כך שהשיח הציבורי וגיבוש האתוס החברתי יתגשמו לא רק בדינמיקה שבין הרשות המחוקקת, המושלת והשופטת, אלא גם באמצעות טיפוח עיתונות עצמאית, אקדמיה חופשית, יצירה אומנותית מגוונת וארגונים פעילים של החברה האזרחית. כך יוכלו האזרחים לתת אמון במנהיגיהם שהם באמת פועלים ברצינות וללא משוא פנים עבורם ולטובתם.
לסיכום, אני מבקש לעמוד בקצרה על שרירי הנפש – רגש, שכל ודמיון – שעל אנשי החינוך לפתח בקרב התלמידים כבר מגיל הגן, וזאת בדיוק כמו שרירי הגוף, עיקרי התזונה והיציבה הנכונה, ושאר עמדות והתנהגויות שהוכחו כבעלות ערך חיובי לקידום איכות החיים של הפרט והחברה.
דרך אחת להצגת האיכויות הללו מגולמת במסמך שהצגתי לעיל, של האיחוד האירופי, כמו גם בספרים ובמאמרים רבים העוסקים בחינוך לדמוקרטיה הומניסטית.5 ברוח זו אמנה שלוש קטגוריות מרכזיות של שרירי נפש שחשוב לטפחן:
- האחת קשורה ברוחב השכלה, אוריינות תרבותית וגישה אינטלקטואלית, שבלעדיהן קשה לדמות דמוקרטיה הומניסטית מתפקדת. הדברים אמורים בדפוסים האינטלקטואליים של פתיחות דעת, חשיבה עצמאית וגמישה, הבנה מושכלת וביקורתית של המציאות החברתית, כישורי שפה ותרבות שיח; וחשוב לציין בעניין זה, שהיכולת להיפתח לעמדות שמאיימות על תפיסת הזהות האישית ועל הנרטיב התרבותי ולדון בהן בגישה דיאלוגית, באומץ לב, בסובלנות וביושרה אינטלקטואלית אינה רק כושר קוגניטיבי אלא מבטאת חוסן רגשי ושלב גבוה בבשלות הפסיכולוגית.6
- הקטגוריה השנייה קשורה בעמדות ערכיות המתייחסות בחיוב לכבוד האדם, שוויון ערך האדם, צדק חברתי, הגינות, שלטון, סולידריות, אמפתיה ומגוון בין-אישי ובין-תרבותי.
- הקטגוריה השלישית קשורה בקווי אופי או הרגלי התנהגות הומניסטיים שניכרים באהבת הבריות, אכפתיות ואחריות לשלומם של אחרים, תחושת אמפתיה וסולידריות, פתיחות וקשיבות דיאלוגית, ושאר איכויות שמבססות את המרחב הקהילתי, המוסרי והפוליטי שבמסגרתו כולם שווים, כולם חופשיים וכולם נחשבים: מציאות שבה אנשים שונים חיים עם אחרים ולא על חשבון אחרים, כך שלכל אחד ואחת מאפשרים את המרחב של הגשמה עצמית מיטבית שמתקיימת בהרמוניה ובהפריה הדדית עם אחרים.
הדרך השנייה להציג המלצות על המגמות הראויות לטיפוח שרירי הנפש הדמוקרטיים היא בהצבעה על שישה צירים שבהם הקוטב האחד מסמל הגשמה ראויה של דמוקרטיה הומניסטית והאחר מסמל את שלילתה:
דמוקרטיה ולא אוכלוקרטיה. כפי שהצגתי בתחילת המאמר, בתקופת אתונה הקלאסית ביקשו להבחין בין דמוקרטיה כשלטון העם לאוכלוקרטיה כשלטון האספסוף (Mobocracy). הבחנה זו משלימה גם את ההבחנה שבין דיבור פילוסופי או דיאלקטי – כדיאלוג מושכל, קשוב, מחויב לאמת והגיוני – לבין דיבור דמגוגי שמגייס אנשים לאמונות ולהתנהגויות על ידי פנייה למכנה המשותף הנמוך של יצריות וכוחנות. חשוב להדגיש כאן, שבהנגדת האזרחים הדיאלוגיים מול האספסוף המתלהם (בימים אלה של המאה ה-21) אין הכוונה לשני ציבורים שונים אלא לאפשרות של כל אחד ואחת מאיתנו להתרומם לאחריות אזרחית או להידרדר לעדריות המונית וכוחנית. ברוח הדילמה שהצגתי בתחילת המאמר בין ערך השוויון בין כלל האזרחים לבין מצוינות באנושיות ובשלות אזרחית, בניסיון לבסס את השלטון הפוליטי או לצבור פופולריות בקרב הציבור הרחב עלינו לעולם להעמיד סייגים וקווים אדומים כדי שלא לקעקע את ההומניות, האמת והצדק ולא לבטל את ההוקרה למצוינות, מומחיות וסטנדרטים גבוהים – בתרבות המוסר והמשפט, המדע והאומנות, הטכנולוגיה, התקשורת וכדומה. במילים אחרות, מאחר שבדמוקרטיה הריבון הוא העם, ורמתם האינטלקטואלית והמוסרית של האזרחים היא שתקבע את דמותה של המדינה וגורלה, אזי החינוך לדמוקרטיה נדרש להשקיע רבות בפיתוח יכולותיהם ומידותיהם של האזרחים. עליו לטפח מצוינות אינטלקטואלית ותרבותית כדי שהאזרחים ישכילו להבין את הסוגיות הציבוריות שעל הפרק, יגבשו לעצמם דעה סדורה ומנומקת, ידרשו מעצמם עמידה בסטנדרטים תרבותיים נאותים ויהיו כשירים לנהל דיון פתוח, מושכל וביקורתי עם אחרים כדי להגיע להבנות ולהסכמות בדבר הטוב המשותף.
אדם ריבוני ולא קונפורמיסט עדרי ומתקרנף סדרתי. אחת מהחולשות הרות האסון של בני אדם היא הסגידה העיוורת לסמכות חיצונית, לדעת הרוב, או למנהיגים שמורמים לדרגת אלילים תוך התבטלות עצמית וויתור מרצון על השיפוט העצמאי והמצפון הביקורתי. רבות נכתב והוצג בעניינים אלה – בפילוסופיה, במדעי החברה ובאומנויות – ועל הדרכים והמנגנונים שגורמים לבני אדם לגמד את עצמאות חשיבתם ומצפונם וכתוצאה מכך להתנהג בקונפורמיות עדרית או להתקרנף ולשעוט באלימות עיוורת נגד אחרים. כך הביאו על עצמם אסון וחורבן מיליונים רבים בעקבות סגידתם העיוורת למנהיגים קנאיים בעלי גישה טוטליטרית ושאר משיחי שקר הרסניים. כך נגררו מיליונים בסוגים השונים של "הנחשול", כך נכשלו מיליונים רבים ולא השכילו לחשב מעשיהם ולעצור בזמן. לפיכך החינוך לתרבות דמוקרטית נדרש, מגן הילדים ועד למחוזות ההשכלה הגבוהה וערוצי התקשורת, לטפח אדם ריבוני ששוקל דברים בכוחות עצמו, שופט דברים בזהירות ובשום שכל, בעל שדרה מוסרית וחשיבה עצמאית, שלעולם אינו מרשה לעצמו להיגרר לסגידה עיוורת, לא ממשכן את שכלו ומצפונו אצל אחרים, קל וחומר לא נעשה לבורג או פיון במכונת המניפולציה המשומנת של אחרים.7
חוסן לנוכח מורכבות ולא כניעה לפשטנות. בחברות פונדמנטליסטיות וסמכותניות, כוח וחוסן מתגלמים במאבק נוקשה ותמידי של התבצרות מול האחר – אמונות, דעות, ספקות, ביקורות ותרבויות שמאיימות על הזהות הקשיחה של הקהילה. בחברות פתוחות, דמוקרטיות ומודרניות, עוצמה של היחיד ושל החברה ניכרת בפתיחות, בספקנות, בביקורתיות, בסובלנות, בפלורליזם, ברב-תרבותיות – ואפילו לעיתים בנכונות לוותר על זכויות היתר של קבוצת ההשתייכות.8 לפיכך, בהכשרת הצעירים לתרבות דמוקרטית יש לשקוד על העצמתם שיהיו חזקים באמת: שיכולים לדבוק בזהותם הדתית והלאומית בלי לשלול אחרים, יכולים לדבוק באידאולוגיה החברתית שלהם בלי להיות דוגמטיים וקנאים, יכולים להתייצב נגד דעת הרוב כשהיא נפסדת ולרסן את נטיותיהם שלהם לסטריאוטיפיות וגזענות, יכולים להודות שאינם כל-יודעים ושמה שרואים מכאן לא רואים משם, יכולים להודות בטעות, להכיל מורכבות, לגלות גמישות ולרסן את עצמם בלי שהדבר ייראה כחולשה. בתרבות דמוקרטית אלה ביטויים של חוסן ועוצמה.
הטוב המשותף הכללי ולא רק הטוב האגוצנטרי והאתנוצנטרי. בנאומו של פריקלס הוא מדגיש שאזרח שאינו אכפתי ומעורב בענייני החברה הוא "אזרח אין חפץ בו", ובאמנה החברתית שכתב רוסו הוא עומד על החשיבות של טיפוח אזרחים שמקיימים בתודעתם ובנהגיהם הרמוניה בין הטוב האישי והטוב הכללי. ואכן, בין שמדובר על תרבות הדיור, תרבות הדיבור, תרבות הנהיגה, תרבות הסביבה, תרבות המוסר או התרבות הפוליטית, אם כל אחד ואחת יכוון את התנהלותו רק על פי מניעים אגוצנטריים ואנוכיים ותוך התעלמות מהטוב הכללי – באחת קורס האמון המאפשר שיתופי פעולה מוצלחים וקורסים הסטנדרטים המקיימים חברה מתוקנת ומשגשגת. ובדומה להסתגרות האגוצנטרית ניצבת כמכשלה גם האתנוצנטריות: מנטליות של נרקיסיזם שבטי – של מיני לאומנים, גזענים ופונדמנטליסטים – שדורשים לעצמם מעמד מיוחד וזכויות יתר ופוטרים עצמם מן האחריות לאובייקטיביות והדדיות ביחסים עם קבוצות אחרות. בהתייחסות לשני המקרים, בהתמודדות עם אגוצנטריות מכאן ואתנוצנטריות מכאן, על החינוך לתרבות דמוקרטית לטפח כבר מן הגיל הרך חיסונים וכישורים כדי לא להיגרר אל המגמה הנפסדת של "אני ואפסי עוד". ברוח דברים שכתב וויל ווגלר על הדגם המועדף עליו של חינוך לאזרחות דמוקרטית, אל לנו להסתפק בצייתנות לנורמות הדמוקרטיות וגם לא בקידום הדפוס האינדיבידואליסטי של חשיבה אוטונומית וביקורתית, אלא חובה עלינו לעורר בתלמידים ולפתח אצלם את מלוא קשת החיישנים והיכולות שמופנות להבנת עולמם של אחרים ושמכוננים את המעורבות האזרחית הפעילה לביסוס צדק חברתי ודאגה לטוב הכללי.9
הידברות רודפת שלום ולא אלימות שמבקשת הכנעה. "האלימות", אמר ראש הממשלה רבין לפני שנרצח על ידי קנאי לאומני ומשיחי, "היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית, יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות" (4 בנובמבר 1995). ורבין כידוע לא היה קורבן יחיד לאלימות פוליטית: קדמו לו במאה ה-20 רבים וטובים כמו וולטר רתנאו שר החוץ היהודי בגרמניה, מהטמה גנדי בהודו, מרטין לותר קינג, ג'ון ורוברט קנדי בארצות הברית ומנהיג השלום המצרי אנואר סאדאת. שלום, במובן המלא של המושג, הוא אולי האידיאל המקיף ביותר של הדמוקרטיה ההומניסטית: הברכה שבהוויה שלמה, בטוחה, שלווה ומשגשגת, שבה אדם נהנה מהרמוניה מיטבית עם עצמו ועם סביבות חייו. אלימות לעומת זאת היא מרשם לשכול, הרס, דיכוי, ביזוי ושאר דרכים לפגיעה בגופם, נפשם וכבודם של אחרים. בפיתוח החינוכי של תרבות דמוקרטית, כפי שנעשה כבר במספר מקומות החל מהגיל הרך, חובה להנחיל את העמדות והיכולות לחיים של שלום עם אחרים ולא חיים על חשבון אחרים. לומדים לקיים דיאלוג שמוקיר לא רק את האנושיות המשותפת אלא גם את אחרותם האישיותית והתרבותית, ולומדים לגשר, לפשר, להתדיין ולפתור מחלוקות – בדיבורים של שלום ולא באלימות של הכנעה.
העצמת החלשים ולא ניצול חולשתם. תרבות דמוקרטית מהותית, כפי שהצגנו לעיל, היא הביטוי הפוליטי של תרבות הומניסטית העומדת על ערכי היסוד של כבוד האדם ושוויון ערך האדם. ברוח תורת "הצדק כהגינות" של ג'ון רולס, בהנחה שערכי השוויון והחירות מקובלים עלינו כתשתיתיים וכלל-אנושיים, אזי ההרשאה היחידה לחריגה מחלוקה שוויונית של משאבים היא כדי לסייע למוחלשים, למודרים ולמושתקים ולספק בידיהם הזדמנות הוגנת למעורבות משמעותית ופורייה בחברה. יתר על כן, מן התובנות של ג'ון סטיוארט מיל בספרו על החירות ושל הוגים נוספים אחריו אנו לומדים שללא התמודדות פעילה עם אתגרים אינטלקטואליים, רגשיים, מוסריים ופוליטיים, אין סיכוי שיתפתחו שרירי הנפש הנדרשים לקיומה של תרבות דמוקרטית מתוקנת ומשגשגת. לפיכך, בין שמדובר בילדים בבתי הספר שעדיין אינם עומדים ברשות עצמם מבחינה מנטלית וחסרים את מלוא זכויות האדם והאזרח, ובין שמדובר באוכלוסיות חלשות, מודרות או פריפריאליות, החינוך לתרבות דמוקרטית אמור להזמין את כולם להשתתפות פעילה במכלול מרחבי הדמוקרטיה – כי רק התנסות פעילה באוטונומיה ביקורתית, גמישות מחשבתית, פתיחות פלורליסטית, אחריות חברתית, אכפתיות מוסרית, הגנה על מיעוטים, כבוד לחוק, ריסון עצמי, סובלנות כלפי אחרים ושאר מידות טובות ממין זה, יש בכוחם לעצב ולהעצים את האישיות הדמוקרטית שמקיימת את התרבות הדמוקרטית.
מקורות
אפלטון (1979). אפולוגיה. כתבי אפלטון כרך א' (תרגום, י' ליבס). שוקן.
אריסטו (1973). אתיקה. (תרגום, י' ליבס). שוקן.
נוסבאום, מ' (2005) טיפוח האנושיות במציאות גלובלית ורב-תרבותית. בתוך נמרוד אלוני (עורך ומתרגם), כל שצריך להיות אדם: מסע בפילוסופיה חינוכית (עמ' 501-499). מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד.
נוסבאום, מ' (2017). לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח. מכון מופ"ת והקיבוץ המאוחד.
תוקידידס (תשי"ט). תולדות מלחמת פילופוניס (מתרגם, א"א הלוי). מוסד ביאליק.
[4] לשיח התבוני והביקורתי יש, לעניות דעתי, כלים להוכחת היתרונות שבהשקפה ההומניסטית, בפוליטיקה הדמוקרטית ובמתודה המדעית, ועם זאת אין היא רואה לעצמה זכות לפגוע באלה שאינם מסכימים עמה.
Council of Europe (2016). Competences for democratic culture: Living together as equals in culturally diverse democratic societies.
De Groot, Isolde (2011). Why we are not democratic yet: The complexity of developing a democratic attitude/ In W. Veugelers (Ed.), Education and humanism (pp. 79-93). Sense Publishers.
Veugelers, Wiel (2007). Creating critical-democratic citizenship education: Empowering humanity and democracy in dutch education. Compare 37(1), 105–119.
Veugelers, Wiel (2011). A Humanist perspective on moral development and citizenship education. In W. Veugelers (Ed.), Education and humanism (pp. 9–34). Sense Publishers.
