חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטלית בעידן פוסט-אמת - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 68

חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטלית בעידן פוסט-אמת

בימת דיון

נועם מצרי

ד"ר מירה פוירשטיין

חוקרת ומומחית באוריינות מדיה דיגיטלית ובחינוך לחשיבה ביקורתית

שימשה כראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית לחינוך אורנים. מחברת הספר מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורת בהוצאת מכון מופ"ת, וספרים נוספים העוסקים בחקר המדיה בקרב ילדים וצעירים ואוריינות מדיה ביקורתית. משמשת רפרנטית ישראלית בפרויקטים בינלאומיים באוריינות מידע ומדיה בכתיבה ובמחקר.

mirafor@gmail.com
החינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים מוצע במאמר זה כתחום ידע המעצים את האזרחים בהתמודדות עם המורכבות ועם האתגרים שמציבה הסביבה התקשורתית בחברת מידע מרושתת. בעידן הפוסט-אמת גוברת חשיבותו של תחום זה: חינוך לחשיבה ביקורתית ביחס למקורות המידע ושימוש מושכל במדיה, המאפשרים לאזרחים להתנהל מתוך ויסות עצמי מול הטיות המידע של הזירה התקשורתית. הצלחתו של חינוך זה קשורה לרגולציה נוספת של גורמים כגון מעצבי מדיניות, ארגונים חברתיים, מערכות המדיה והטכנולוגיה, המעצבים את הסביבה הדיגיטלית ונדרשים להבטיח את חוסנה של הדמוקרטיה.

"האנושות נמצאת בפתחה של חשכה אפיסטמולוגית ואי-ודאות; הסכנה הגדולה לחברה האנושית היא אובדן הכבוד לאמת ולעובדות, ונטייתם של אנשים לבחור בעובדות המאששות את דעותיהם ואת נקודת מבטם האישית".

דניאל דנט (בתוך: Carole Cadwalladr, 2017)

חוקי אך בעייתי – טכנולוגיה משבשת

בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות בסיס נתונים עצום של משתמשי הפלטפורמות נתון בידי ענקי הטכנולוגיה, בעלי מונופול על זרימת המידע ובעלי הבית האחראים לתוכן העיתונאי-חדשותי ולאופיו של השיח התקשורתי-ציבורי. תחת מודל עסקי והטיות אלגוריתמיות של טכנולוגיה, הציבור מוצף בשיבושי מידע: חדשות/ידיעות כזב ("פייק ניוז") כמיס-אינפורמציה (מידע מוטעה בהפצה לא מכוונת) או כדיס-אינפורמציה (מידע מטעה בהפצה מכוונת של בעלי עניין) ותאוריות קונספירציה המופצות ברשתות החברתיות (כמו פייסבוק, טוויטר, טיק טוק ועוד) מהר יותר ועמוק יותר מחדשות אמיתיות. פלטפורמות המדיה החברתית הפכו לזירת מוקשים – פרופילים מזויפים, טרגוט מסרים מסחריים ופוליטיים וניטור התנהגות משתמשים – המערערת את האמון בעובדות, בנורמות, בחברה ובמוסדותיה ולפיכך פוגעת בחוסנה של הדמוקרטיה.

האירועים הדרמטיים סביב הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020 (מתקפת ההמונים על הקפיטול) והשיח המוקצן בהפגנות בלפור בחילופי הגברי בישראל, המחישו לכולנו, איך הרשת הופכת מגבר לאלימות, לשנאה ולקיטוב בחברה. עדותה של עובדת פייסבוק, פרנסס האוגן, בפני הסנאט האמריקני, חושפת את ההעדפות הרשת לרווח כלכלי על פני בטיחות או רווחה של צעירים משתמשי הרשת. ההבטחות של טכנולוגיות הרשת לשיח פתוח למגוון דעות ולהשטחת היררכיות, הפכו מגבר  ל"קפיטליזם דיגיטלי" (2017 ,Mozrov), שוק רשתי פחות מרוסן ומווסת עם כוח חסר תקדים של חברות ענק, ויכולת לפגוע בחופש הפוליטי, בצדק חברתי ובכל ערך דמוקרטי אחר (פישר, 2011). מהבטחה גדולה של חופש הביטוי והדמוקרטיה הפכו הרשתות לאיום על ערכיה.

יש הכרח להכשיר אזרחים אורייני מדיה ביקורתיים בעלי יכולת להבין את היחסים בין גורמי הכוח בחברה, להיות ערים לשימושים במידע, לאידיאולוגיות ולמבנים הנתונים לשליטתם של אמצעי המדיה וקהליהם.

על רקע התפתחויות אלה גוברת ההכרה בצורך לעצב מדיניות ויסות המידע ברשת, שתבטיח אקולוגיה תקשורתית מול אתגרי המרחב הדיגיטלי. מדובר בבחינה מחודשת של גבולות גזרת השיח הדמוקרטי ואסדרה של גופי התקשורת והפלטפורמות החברתיות. אולם האחריות לשינוי מוטלת גם עלינו האזרחים, הנדרשים יותר מבעבר, להיות אורייני מידע ומדיה ביקורתיים, המסוגלים להעריך נכון מידע מטעה ומוטעה, לעשות בו שימוש מושכל ולהבטיח את איכות חיינו בחברה דמוקרטית.

מאמר זה נכתב בימים אלה, שבהם אושר "חוק הפייסבוק" בישראל, חוק שנועד למנוע ביצוע עבירות ופגיעה בשלומו של אדם באמצעות פרסום באינטרנט. החוק נוגע לרשתות חברתיות, לאתרי חדשות, לבלוגים ולפורומים. למרות המחלוקות סביבו, הוא סנונית ראשונה בחקיקה. בנוסף, איגוד האינטרנט הישראלי העמיק את פעילותו המחקרית בסוגיות של אסדרת שירותים ופלטפורמות מקוונים, תכנים והלכות שנקבעו בידי בתי המשפט, יוזמות חקיקה ורגולציה עכשוויות, והוא מנגיש למקבלי החלטות ולציבור הישראלי מידע כמותי-סטטיסטי רלוונטי על הזירה הישראלית לצד סקירות של מודלים בולטים בזירה הבינלאומית. יש מגמה ניכרת בקרב מדינות מערביות למצוא דרכים יעילות בפיקוח על הרשת. לדוגמה, בארצות הברית, נציבות הסחר הפדרלית הגישה כתב תביעה נגד פייסבוק בגין הפרת דיני תחרות והתנהלות מונופוליסטית, ובבריטניה ובאירופה מהדקים את הרגולציה כדי לשמור על תחרות חופשית והוגנת מול מונופול הטכנולוגיות גוגל, אמזון, אפל ופייסבוק.

הבסיס ליוזמות חקיקה ורגולציה הוא הדאגה לביטחון הלאומי-אזרחי, והבטחת האחריותיות של הפלטפורמות בסוגיות כמו: פרטיות, פיקוח, מעקב ודיוק המידע, והמודעות של המדינות לתלותם של האזרחים ברשת, וכן הדאגה באשר לכוחן של הפלטפורמות לחולל משבר אמון במדינה ובמוסדות החברה. על-פי מדד הדמוקרטיה הישראלית 2020, חלה ירידה באמון הציבור בכל מוסדות המדינה, ושני שלישים מהציבור סבורים שהשלטון הדמוקרטי בישראל נמצא בסכנה חמורה (לעומת 55% במדד 2019). משבר הקורונה האיץ את הצניחה באמון, אך שחיקת האמון במוסדות השלטון ובממלאי תפקידים נמשכת כבר שנים (הרמן, 2020): "המדד השנה מצביע על המשך ואף החמרה של אי שביעות הרצון של אזרחי ישראל מתפקודה – הלקוי לדעתם – של המערכת הפוליטית, עד כדי פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית" (בתוך הרמן ואח', 2020).

אמון נמוך עלול להפחית את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ולפגוע בתחושת השייכות שלהם, לערער את הלגיטימציה של השלטון וליצור ציניות ואדישות המסכנות את איכות יציבותה של הדמוקרטיה (הדר, 2009).

לצד התביעה להגביר את השקיפות ואת הפיתוח הטכנולוגי ולאפשר סינון טוב יותר של תכנים ומידע, גם הפלטפורמות נקטו פעולות של רגולציה עצמית. החל מיצירת קודים פנימיים codes of practice, ועד מועצת הפיקוח של פייסבוק בנובמבר 2018, גוף פיקוח חיצוני שיהווה ערכאה לערעור על החלטות שנויות במחלוקת בנוגע לסינון תוכן בשירותי האפליקציה. עד כמה שיוזמה זו נשמעת מבטיחה ומבורכת, בסופו של דבר, פייסבוק היא בעלת המאה ובעלת הדעה.

הניסיונות והיוזמות לרסן את כוחן של הפלטפורמות החברתיות הם הכרחיים וחשובים, אך הם רק צד אחד של המטבע, ואינם מספיקים. בצד השני מוטלת גם אחריות על החברה האזרחית, ציבור משתמשי התקשורת, לדעת להתנהל בזירה הדיגיטלית באופן מושכל ולתפקד כאזרחים ביקורתיים, כדי להבטיח את איכות המידע ואת זכויותיהם בחברה דמוקרטית.

החינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים מוצע במאמר זה כתחום ידע המעצים את האזרחים בהתמודדות עם המורכבות ועם האתגרים שהסביבה התקשורתית מציבה בחברת מידע מרושתת. אורייני מדיה הם בעלי ידע ומיומנויות בתקשורת ובחשיבה ביקורתית, בעלי יכולת לנתח ביקורתית תכנים במדיה, להעריך את מסריהם ולעשות בהם שימוש מושכל ואקטיבי בתגובה למרחב הדיגיטלי ולהטיותיו (Buckingaham, 2019; NAMLE, 2007, 2020).

סקירה קצרה על תחום זה תאיר על מקורותיו ועל תרומתו לאיכות חיינו בעידן פוסט-אמת, כאשר הפנייה לרגש ולאמונה אישית משפיעה יותר מאשר העובדות האובייקטיביות, ומעמדה של האמת העובדתית מתערער (Oxford Dictionary, 2016). טכנולוגיה משבשת והתרופפות האמון במוסדות כמו עיתונות, מערכת המשפט ומומחים בתחומי ידע שונים, הן מסממני עידן זה, המחלישים את היכולת שלנו לברר את המציאות ולפעול בתוכה על בסיס עובדות.

החינוך לאוריינות מידע ומדיה יוצג פה כמשאב חשוב וחיוני לקהל מול תופעות המיס-והדיס-אינפורמציה. הוא מעמיק את ההבנה להקשר החברתי, כלכלי והתרבותי של תופעות אלה, ואת חשיבותה של הביקורת על המדיה ומסריה, על תפיסות אישיות ועל ההתנהגות התקשורתית של הקהל.

חינוך האזרחים לאוריינות מידע ולמדיה ביקורתית חיוני להבטחת איכות חייהם בחברה ולשימור חוסנה של הדמוקרטיה בהתמודדות מול דיס-אינפורמציה וטכנולוגיות המשבשות מידע.

אוריינות מידע ומדיה דיגיטליים: אתגרים, חוסן חברתי
ודמוקרטיה

אוריינות מידע ומדיה דיגיטליים (Digital Media and Information Literacy) – שילוב בין אוריינות מדיה לאוריינות מידע – הוא תחום ידע העוסק בניתוח ובהערכה ביקורתיים של מידע ומדיה ואופני השימוש בהם בצורות או בפורמטים שונים של הסביבה הדיגיטלית (Rosenbaum et al., 2021). בבסיס התחום מונחת גישה ביקורתית ביחס לגורמי הכוח וההשפעה בחברה (כמו ענקיות הטכנולוגיה ותאגידי תקשורת), והבנת דרכי פעולתם והמסרים שהם מעבירים ומפיצים. הערכת הדינמיקה של מערכת זו היא במוקד אוריינות המדיה הביקורתית (Critical media Literacy), המייחסת חשיבות להשתתפותו הפעילה של הקהל בלמידה ובחקר הדרכים שבהן המשמעויות מוטמעות וחבויות במדיה, וליכולת להציב שאלות ספקניות על טיבם של מסרים ורעיונות המשתקפים בה (Kellner & Share, 2007; Kersch & Lesley, 2019).

בבסיס תפיסה זו יש הכרה מחקרית ורבת שנים בהשפעות המדיה על כל היבט בחברה ובתרבות, ובכוחו של הייצוג התקשורתי לבנות גרסאות על המציאות המעצבות את חיינו ואת זהויותינו  (Hall, 1992), את תפיסות העולם שלנו על נושאים כמו מעמד, גזע, מגדר, מיניות וכוח ואירועים באקטואליה, ואת דעת הקהל בכלל. ה"חדשות" הן לא תיעוד אובייקטיבי של המציאות אלא הטיות מובנות באופן טבעי בשגרות הדיווח התקשורתי (Chandler, 2002); הן  מכתיבות פרקטיקות  ודרכי חשיבה תרבותיות, ומסגרות לסיווג העולם על פי מערכת היררכית כלשהי – מה הכי פחות מוערך לעומת יותר; מי החזקים או החלשים בחברה, אילו רעיונות או התנסויות מתקבלים בהסכמה או בסנקציות (Beach, 2007).

היסודות התאורטיים לאוריינות זו  מעוגנים בתשתית ידע רב-תחומית המפגישה בין לימודי מדיה, תרבות  וחינוך, שילוב בין מדעי הרוח והחברה ורעיונות פרוגרסיביים של החינוך לדמוקרטיה (כמו Dewey, 1916/1997; Freire, 1970). על רקע זה עוצבו תפיסות המפתח של אוריינות מדיה, מסגרת מושגית לחקר ביקורתי על היחסים בין  מדיה/טכנולוגיה חברה וקהל. הלומדים מתנסים בפדגוגיה קונסטרוקטיביסטית , למידה פעילה בשילוב עם  הפקות מדיה משלהם,  המכוונת  לטיפוח  חשיבה עצמאית, לביטוי אישי ויצירתי והשמעת קולות אלטרנטיביים (אנטי-הגמוניים) לשיח תקשורת המיינסטרים. תפיסת הקהל כאקטיבי, המשתתף ומעורב  בתהליך הדמוקרטי (Kellner & Share, 2007).

הטכנולוגיה הדיגיטלית יצרה דינמיקה חדשה בתהליך בניית הידע, השימוש בו ודרכי הפצתו,  וכן, צורות חדשות לתיווך המציאות המאתגרות את אוריינות המדיה, את החשיבה הביקורתית ואת ההבנה שלנו ביחס לאמת ולעובדות. הרשתות החברתיות חושפות אותנו למגוון דעות ומעדכנות, אך בד בבד משמשות גורם מאיץ להפצתן של חדשות או ידיעות כזב ולאישור ההטיות שלנו (ב-2019, 76% מהציבור בישראל צרכו תכנים חדשותיים ברשתות החברתיות, לפחות פעם אחת ביום). ההסבר לכך עולה ממחקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית: מידע המועבר כדיס-אינפורמציה עשוי להיראות מציאותי במיוחד כשהוא על אנשים אמיתיים בנסיבות דומות למציאות, וכשהוא מעורר רגשות, תכונות היוצרות את הנטייה שלנו לזכור אותו ולהאמין לו, וכאשר הוא מועבר על ידי משפחה וחברים (שוורץ-אלטשולר, 2020).

חינוך לאוריינות ביקורתית של מידע ומדיה דיגיטליים מעמיק את ההכרה בטכנולוגיות המדיה כצורות כוח בחברת מידע בת זמננו, והוא מזמן סביבת למידה משמעותית מול מניפולציות המידע בדרכים קונסטרוקטיביות ויצירתיות. יש אפוא הכרח להכשיר אזרחים אורייני מדיה ביקורתיים בעלי יכולת להבין את היחסים בין גורמי הכוח בחברה, השימוש במידע, אידאולוגיות ומערכות הנתונים לשליטתם של המדיה וקהליהם. לב העניין הוא טיפוח חשיבה ביקורתית ורפלקטיבית, הבנה והערכה של ההקשר החברתי-פוליטי ביצירת מידע, ולמידה של מיומנויות תקשורת לביטוי אישי ולאקטיביזם להבטחת אקולוגיית המדיה בחברת מידע דיגיטלית (Kellner, 2016).

לאחרונה הגדיר ארגון יונסק"ו (UNESCO) את החינוך לאוריינות מידע ומדיה כאוריינות הכרחית לניווט משמעותי בחברת מדיה דיגיטלית של המאה ה-21, ולבניית אמון במידע ובידע בעת שמושג האמת מאותגר מידי יום ביומו. אורייני מידע ומדיה דיגיטליים הם בעלי מודעות לזכויותיהם הדיגיטליות (כמו פרטיות, חופש הביטוי והמידע והביטחון האישי); הם מבינים את המשמעויות של הטיות אלגוריתמים, את דרכי הפעולה של מנועי החיפוש והתקפות הסייבר; מודעים  לחשיבות השמירה על התנהגות חברתית אחראית ואתית ברשת (התנהלות מול אלימות, גזענות והסתה דיגיטליות); עוסקים במדיה ובטכנולוגיות המידע בהקשר לזכויות אדם: שוויון, חופש ביטוי, דיאלוג בין-תרבותי/ובין דתות, שלום ועוד (Unesco, 2018).

הפלטפורמות הדיגיטליות דומיננטיות בחיינו, ובמיוחד בקרב הדור הצעיר, והן הפכו לזירה מרכזית של השיח הציבורי-פוליטי. החינוך לאוריינות מידע ומדיה, באמצעות הגישה הביקורתית שבבסיסו, מאפשר לרתום את הצעירים למעורבות חברתית ופוליטית פעילה כדי לקדם מטרות משותפות הנקשרות לאיכות חייהם האזרחיים. האוריינטציה של החינוך לאזרחות באמצעות אוריינות מידע ומדיה (אוריינות מדיה אזרחית, Mihailidis, 2018) מגלמת למידה משמעותית למען רווחה משותפת בעולמם החברתי-תרבותי-פוליטי. הם מתנסים בחקירה ובהערכה של מבנים ונורמות בתרבות הדיגיטלית – סוכני מידע, סובלנות, מודעות ביקורתית, אכפתיות, מעורבות, התמדה ושוויון זכויות – הרלוונטיים להתמודדות עם אתגרי הסביבה הטכנולוגית-תקשורתית בחברה בת זמננו (Gordon & Mihailidis, 2016). אוריינות זו מלמדת את הפרטים בחברה לזהות הטיות או נרטיבים מוטים בסביבות המידע שלהם, ולעשות שימוש מושכל בפלטפורמות הטכנולוגיה ושינוייה. מחקרים מראים, כי חיפוש מידע והשתתפות בדיונים מקוונים של צעירים ומבוגרים מגבירים את רמת פעילותם האזרחית (כמו, גיוס כספים לצדקה או התנדבות) והפוליטית (כמו בניהול מסע פרסום, הצבעה או נאום פוליטי) (McDougall et al., 2018).

החינוך לביקורת המידע והמדיה מעודד את משתמשי הפלטפורמות לאתר ולבחור מידע מתוך אחריות חברתית, ולא כסוכני מידע המפיצים אותו ברשתות ללא כל בקרה. במיוחד הצעירים, בקלות שבה הם מעבירים מסרים בטלפונים הניידים כחלק בלתי נפרד מזהותם האישית-חברתית. לרוב הם אינם מודעים לאפקטים של התנהגות הצריכה התקשורתית שלהם (Boyd, 2014).

אימוץ החינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים ויישומו כלימודי חובה בבתי ספר (החל מהגיל הצעיר) עשוי לפתח חוסן חברתי, עמידות חברתית (Friedland et al., 2005) מול דיס-אינפורמציה בעידן הפוסט-אמת או "התפוררות האמת" ("Truth Decay"), ביכולת להתמודד עם הפצה מכוונת של טענות שקריות או שקריות למחצה על ידי פוליטיקאים ובעלי עניין (Kavanagh & Rich ,2018). בעולם הדיגיטל והרשת, כאשר הנטייה היא להאמין יותר לפוסטים בפייסבוק, לציוצים בטוויטר או לתאוריה אלטרנטיבית המגבה אמונות אישיות, דרושים אזרחים אורייני תקשורת, שומרי סף אקטיביים מול שיבושי המידע והטיות השיח הציבורי.

זהו מבחן עליון לדמוקרטיה ולאזרחות, לדברי ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי (2020), הדרך להגן על הבריאות שלנו היא לא על ידי הקמת מערכים ואפליקציות למעקב טוטליטרי, אלא על ידי העצמת האזרחים. ימים אלה של משבר הקורונה ומצב של אי ודאות הם המחשה משמעותית לכוחו של מידע כוזב ותאוריות קונספירציה, וגובר בהם הצורך החיוני של הציבור במבט ביקורתי ובהערכה מושכלת של המציאות והקשריה החברתיים-פוליטיים ותקשורתיים.

הגישה הביקורתית של אוריינות המידע והמדיה מתבססת על שילוב מיומנויות חשיבה ביקורתית עם פדגוגיה מבוססת חקירה של היחסים המורכבים בין קהלים, מידע, בידור, כוח ואידיאולוגיה, והיא מגבירה את היכולת של האזרחים לשאת ולתת על משמעויות מרכזיות בחברה המתוּוכות להן במדיה, ולעודד את מעורבותם האזרחית והפוליטית.

אוריינות מדיה – משתנה חשוב בנוסחה

צבר של עדויות עולה מסקירת ספרות על האפקטיביות של החינוך לאוריינות מידע ומדיה בארץ ובעולם. דוח נרחב של הוועדה האירופאית (EC- European Commission) על יישום התחום בחינוך היסודי והעל יסודי בכמה מדינות באירופה מראה, על התמודדות מושכלת של תלמידים מול תופעת הדיס-אינפורמציה בעקבות השתתפות בתוכניות לימודים של אוריינות מדיה (McDougall et al., 2018).

במבט עולמי, מכלול של יוזמות, תוכניות לימודים ופרויקטים מיושמים במדינות שונות בחינוך לאוריינות מידע ומדיה המותאמים להקשר התרבותי, פוליטי של כל מדינה ולמדיניות החינוך בהן, באמצעות תמיכה ושיתוף פעולה עם גופים וארגונים שונים כמו: UNESCO, Facebook Journalism Project , ועוד. בהקשר הישראלי DIMLE (Digital International Media Litearcy), EBook Project  פועל פרויקט בינלאומי מקוון בהשתתפות 18מדינות (בשפות שונות כולל עברית), במטרה לקיים דיאלוג בין-תרבותי של סטודנטים ובהוראה-למידה של אוריינות מדיה דיגיטלית (כרפרנטית ישראלית, הייתי אחראית לתרגום ולעיבוד הטקסט לתרבות הישראלית).

את לימודי התקשורת בישראל מאפיינת אוריינטציה ביקורתית בממשק עם החינוך לאזרחות ועם מדעי החברה. על רקע שינויי המרחב התקשורתי של השנים האחרונות דגש מושם על סוגיות עכשוויות של הסביבה הדיגיטלית (לדוגמה, פיקוח ומעקב, פרטיות, דיס-אינפורמציה ועוד) בהקשר התרבותי-פוליטי של המדינה ומערכות המידע והתקשורת הפועלות בה.

למרות תרומתו האפקטיבית של התחום, במיוחד בגיל הצעיר, הוא עדיין לא נכלל בתוכנית הלימודים של החינוך לגיל הרך והיסודי. בכמה מקומות הוא מוצג כנושא העשרה ומותנה ביוזמות מקומיות אקראיות. מיסוד מעמדו של החינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים והפיכתו ללימודי חובה הם צעד חשוב והכרחי לחייהם של דור הרשת. דוח האינטרנט של בזק (2019), שסקר את דפוסי השימוש באינטרנט של ילדים ונוער (גילאי 17­-8) מכלל המגזרים מראה, כי למשך ארבע שעות ביום בממוצע הם נמצאים בסמארטפון/במחשב, ולפחות פעם בשבוע, 55% מהם מייצרים ומעלים תוכן לרשתות (אינסטגרם/טיקטוק), ו-75% (גילאי 17­-13) גולשים בנייד במקביל לצפייה בטלוויזיה (בזק, 2020).

חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטליים אינו הפתרון הבלעדי או "התרופה" להתמודדות עם "וירוס" הדיס-אינפורמציה בעידן הפוסט-אמת. אחריות מוטלת גם על ממשלות ועל ארגונים פרטיים וציבוריים – מקומיים ובינלאומיים. גורמים הנדרשים לפעול יחד באמצעות חקיקה ורגולציה מול ענקיות הטכנולוגיה ומערכות התקשורת. שיתוף פעולה בין המדינה, יצרני התוכן במדיה, הציבור ומערכת החינוך עשוי להניב איכות אקולוגית תקשורתית.

בהיעדר היכולת של אזרחים להתמודד עם האפקטים של שיבושי המידע ותופעות עולם הפוסט-אמת, גוברים פוטנציאל הפגיעות של החברה האזרחית, ההטיות בדעת הקהל והרידוד בשיח הציבורי-תקשורתי. חוקר המדיה דאגלס רשקוף (2015 ,Rushkoff) תיאר זאת, כ"ביולוגיה של הדיס-אינפורמציה", הווירוס אינו הגורם למחלה, חסרה לנו מערכת חיסונית המסוגלת לזהות את הבעיות ולדעת מהו הקוד לנטרולן. מרכיב חשוב בנוסחה לפתרון הבעיה הוא החינוך לאוריינות מידע ומדיה, והוא אחת הדרכים להגברת החוסן החברתי ולהבטחת זכויות האזרחים בחברת מידע דיגיטלי בת זמננו.

מול המורכבות ואתגרי עידן הפוסט-אמת נדרשת יכולת ניווט מושכלת של אנשים חושבים וביקורתיים, המסוגלים לממש את זכויותיהם להגדרה אישית, לחופש ביטוי ולהתנהלות אתית ואחראית של מידע ותקשורת. בעידן פוסט-אמת אוריינות זו היא צורך השעה לחיזוק החברה המקוטבת של ישראל, לחוסנה הדמוקרטי ולהעצמת החברה האזרחית.

מקורות

בזק (2020, 21 בינואר). החיים הדיגיטליים – דוח האינטרנט של בזק 2020­-2019.

הדר, י' (2009). אמון הציבור הישראלי במוסדות השלטון בעשור האחרון. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הרמן, ת', ענבי, א', קביסון, ו' והלר, א' ( 2020, 7 בינואר).  מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019. המכון הישראלי לדמוקרטיה

הררי, י"נ (2018, 20 בדצמבר). כל האמת על פייק -ניוז, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת.
l

הררי, י"נ (2020, 26 במרץ). המגפה מחייבת ניסויים חברתיים חסרי תקדים – והם ישנו את העולם.  הארץ

פוסטמן, נ' (2000). בידור עד מוות-השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים. ספרית פועלים.

פישר, ע' (2011). קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית-הכללה החדשה ושיח הטכנולוגיה. רסלינג.

פלסנר, י' והרמן, ת' (2021). מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2020. המכון הישראלי לדמוקרטיה

שוורץ-אלטשולר, ת' (2019, 9 בפברואר). האמת על פייק ניוז. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Adorno, T., & Horkheimer, M. (2002). The concept of enlightenment." In E. Jephcott (Ed.), Dialectic of enlightenment (pp. 1-3). Stanford University Press

Beach, R. (2007). CI5472 Teaching Film, Television, and Media, Module 5: Studying Media Representations. Available at

http://www.tc.umn.edu/~rbeach/teachingmedia/module5/4.htm.

Boyd, D. (2014). It's complicated: The social lives of networked teens. Yale University Press.

Buckingham, D. (2019). Teaching media in a 'post-truth' age: Fake news, media bias and the challenge for media/digital literacy education. Cultural Education/Culture and Education, 32(2) 213-231.

Cadwalladr, C. (2017, February 12). Interview with Daniel Dennett. The Guardian

https://www.theguardian.com/science/2017/feb/12/daniel-dennett-politics-bacteria-bach-back-dawkins-trump-interview

Chandler, D. (2002). Semiotics: The basics (1st ed.). Routledge.

Dewey, J. (1916/1997). Democracy and education. The Free Press.

Freire, P. (1970). Pedagogy of the oppressed. Seabury Press.

Friedland, N., Arian, A. Kirschenbaum, A. & Fleisher, K., A. N. (2005). The concept of social resilience. Samuel Neaman Institute.

Gordon, E., & Mihailidis, P. (Eds.). (2016). Civic media: Technology, design, practice. The Information Society33(2), 98-100

http://doi.org/10.1080/01972243.2016.1271674

Hall, J. (1992) Theories of culture and communication. Communication Theory, 2(1), 50-70

https://doi.org/10.1111/j.1468-2885.1992.tb00028.x

Hobbs, R. (2016). Historical roots of media literacy. In R. Hobbs (Ed.), Exploring the roots of digital and media literacy through personal narrative (pp. 9-36). Temple University Press.

Kavanagh, J., & Rich, M., D. (2018). Truth decay: An initial exploration of the diminishing role of facts and analysis in American public life.   RAND Corporation,

https://www.rand.org/pubs/research_reports/RR2314.html

Kellner, D., & Share, J. (2007). Critical media literacy: Crucial policy choices for a twenty-first-century democracy. Policy Futures in Education, 5(1), 59-69

https://doi.org/10.2304/pfie

Kellner, D. (2016). Douglas Kellner on Herbert Marcuse. In R. Hobbs (Ed.), Exploring the roots of digital and Media Literacy through Personal Narrative (pp. 126-137). Temple University Press.

Kersch, D. F., & Lesley, M. (2019). Hosting and healing: A framework for critical media literacy pedagogy. Journal of Media Literacy Education, 11(3), 37-48

https://doi.org/10.23860/JMLE

McDougall, J., Zezulkova, M., van Driel, B., Sternadel, D. (2018). Teaching media literacy in Europe: evidence of effective school practices in primary and secondary education, NESET II report. Publications Office of the European Union

Mihailidis, P. (2018). Civic media literacies: re-Imagining engagement for civic intentionality. Learning  Media and Technology, 43(1), 1-13

DOI:10.1080/17439884.2018.1428623

Mozrov, E. (2017, 8 january). Moral panic over fake news hides the real enemy – the digital giants. The Guardian

https://www.theguardian.com/commentisfree/2017/jan/08/blaming-fake-news-not-the-answer-democracy-crisis

NAMLE (National, Association for Media Literacy Education). (Nov 2007).The core principles of media literacy education. Accessed 6 July 2020;

https://namle.net/resources/core-principles/

Oxford Dictionary. (2016). Word of the Year 2016

https://en.oxforddictionaries.com/word-of-the-year/word-of-the-year-2016.

Rosenbaum, J. E., Bonnet, J. L., & Berry, R. A. (2021). Beyond ‘fake news’: Opportunities and constraints for teaching news literacy. Journal of Media Literacy Education, 13(3), 153-159

https://doi.org/10.23860/JMLE

Rushkoff, D. (2015). The biology of disinformation – Memes, media viruses, and cultural inoculation. Institute for the Future https://www.iftf.org/fileadmin/user_upload/images/DigIntel/SR-2002_IFTF_Biology_of_disinformation_tk_042618.pdf

Williams, R. (1976). A vocabulary of culture and society. Oxford University Press

UNESCO (2018). Global media and information literacy week. https://en.unesco.org/globalmilweek2018

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט