איריס ארגמן
סופרת ילדים, מנהלת תחום ספרות ילדים ב"תוכנית קרב למעורבות בחינוך", מנחת סדנאות כתיבה ואוצרת
irisargaman10@gmail.comמעמדה של הספרות הלך ופחת ברבות השנים: התלמידים קוראים תקצירי יצירות והמורים – הם מוותרים על הערך היקר מפז של הספרות: התמקדות בפעולה המצריכה סבלנות, אורך רוח, ריכוז והתבוננות – הקראה של היצירות. הקריאה של היצירות כיום היא קריאה אישית ולא קבוצתית.
הספרות והוראת הספרות בפרט אינן בראש סולם העדיפויות ונתפסות כדיסציפלינה מיותרת או כזו העוסקת בענייני הרוח ומזוהה עם שעות הפנאי. לא ניתן לאמוד את ערכה ותרומתה של הספרות להתפתחות השכלית וכל שכן להתפתחותו הרגשית וליכולתו האמפתית של התלמיד. אמנם מחקרים רבים נעשו על אודות תרומתה של השפה להתפתחות המנטלית והרגשית של הילד, אך היא אינה מדידה או נראית לעין – ולכן ניתן לאשש או להפריך טענה זו.
הספרות היא אוסף עצום של סיפורים. כולם אוהבים סיפורים אך לא כולם אוהבים לקרוא. במרבית המקרים, מבוגרים מקריאים לילדים סיפורים עד גיל 8-7, ואחר-כך הילד אמור להתמודד עם משימת הקריאה בעצמו. בשלב הזה הילדים אמורים לבסס את טעמם האישי בספרות, אך לא תמיד הם נתקלים בספר אהוב שימשוך אותם לקריאה רציפה. תפקידו של המבוגר הוא להכיר להם את מגוון האפשרויות, לחשוף ולעודד אותם לקריאה, לעזור לילדים למצוא את הספר "הנכון" – ספר שייתן מענה לסקרנות הטבעית. והכי חשוב, להמשיך ולהקריא לילדים סיפורים, למרות שהם יכולים לקרוא בעצמם.
הספרות היא נחמה, היא זו המרפדת את חיינו במילים, עוטפת את נפשנו ועוזרת לנו לסדר את העולם הכאוטי שמסביבנו. כדברי נתן זך:
במה להמתיק ימים אם לא בשירים/ במה להמתיק?/
עלמים ישמעו/ וירקדו חלומים, נערות תמחינה דמעה…
הספרות אומנם מדמה את המציאות אך גם רותמת אותה לצרכיה; פעולת הסופר או המשורר היא פעולה מלאכותית שנועדה להציג את המציאות באור שונה, לקחת מילים, לערבב אותן וליצוק אותן לתבנית הנקראת ספרות וכוללת פרוזה ושירה. המילים יוצרות מציאות דומה אך שונה, כזו המארגנת את העולם מחדש, מסבה הנאה ונחמה ולצד זה מעניקה את היכולת לעקוב אחר פעולה נרטיבית מתמשכת, שאינה קופצנית ותזזיתית.
הספרות והאומנות מתוארות יפה בשיר "עץ של כוכבים" (לייב מורגנטוי):
לסבי ישנה חצר ועץ אחד נפלא בה /אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא
לא פירות עליו צומחים כי הרי ממילא / הפירות סופם לרקוב מי צריך את אלה?
זהו עץ של כוכבים מאירי עיניים /שם צומחים הם וגדלים כמו על השמיים….
הספרות היא רק לכאורה מיותרת ולמעשה היא נצחית – שלא כמו הפירות המסמלים את החומר, סופם לרקוב והם מושלכים לפח. לעומת חיי החומר – הספרות היא כוכבים מאירי עיניים, היא רוח האדם, החומר שממנו עשויים חיי נפש עשירים ומלאים.
נקודת המוצא שלי בלימודי הספרות היא – מקומו ותפקידו של הקורא. אני סבורה כי הקורא הוא במרכז היצירה ולא המחבר. וזו נקודת מוצא חשובה המגדירה את משקלה הסגולי של היצירה ומשליכה על פדגוגית הלמידה והבנת הטקסט. ומדוע כך? תפיסתי זו נשענת על גישתו הפוסט-מודרניסטית של רולאן בארת – "מות המחבר". על פי בארת, הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי לשחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם. לפי גישה זאת הקורא המודרני רשאי לפרש לפי אמונתו והבנתו כל טקסט כתוב, אף אם לא זו הייתה כוונת המחבר. בארת ציין כי "השפה מדברת ולא המחבר" – טקסט מודרני נקרא, כביכול, בהיעדר המחבר ממנו, המחבר מתגלם אך ורק בטקסט שלו, ואין לו כביכול שום ישות עצמאית, לא לפניו ולא אחריו. בארת הגדיר את פעולת הקריאה המודרנית כך: "הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר."
מכאן שאם המחבר אינו קיים, הרי הקורא הוא שנמצא במרכז היצירה ואין הוא חוקר ובודק את תולדות חייו של המחבר, כי הם אינם תורמים דבר להבנת היצירה הספרותית.
פעמים רבות ביקשו ממני מורים להשיב על שאלות אוטוביוגרפיות כדוגמת: תאריך לידה, מספר ילדים, מקום היוולדי ועיר מגוריי. תשובתי אליהם תמיד זהה: זה כלל לא חשוב להבנת היצירה. במקום לעסוק בקורות חיי הנדושים, כדאי ורצוי לקרוא את היצירה ולנהל שיח משמעותי עם הילדים. תולדות חייו של המחבר אינם תורמים להבנת הטקסט הספרותי, ואפילו הפוך הוא – הם גורעים מהתלמידים את היכולת ליצור פרשנות אישית.
אומנם על פי גישתי כדאי לדחוק את הסופר לקרן פינה, אך ניתן לרכך גישה זו – המורה יכול לספר לילדים על תקופת פועלו של הסופר, אירועים היסטוריים סמוכים ליצירה ועוד. לצד זה, כדאי לעסוק בעיקר בפרשנות אישית ובביטוי אישי של הילד, הילד הוא הקורא והוא במרכז. זו העוצמה האומנותית של הטקסט הספרותי. גישה כזו מאפשרת שיח פתוח שאינו מוביל לפרשנות אחת אלא לריבוי משמעויות והיגדים. גישה זו דוחקת את המחבר הצידה ומעניקה לקורא את היכולת לברוא וליצור את הטקסט כל פעם מחדש, היצירה נתונה בידיו והוא רותם אותה לעולמו האישי.
וכעת נשאלת השאלה החשובה: כיצד נאפשר לתלמידים להעניק פרשנות אישית לטקסט? פרשנות שאינה מתחקה אחר דעתו של המורה ואינה מנסה להשביע את רצונו? זו שאלה חשובה מאוד בהוראת הספרות, שאלה שנטועה כאמור בידיעה שהקורא הוא זה שאחראי לפרשנות הטקסט.
תהליך הלמידה לפי שלבים:
הקריאה המשמעותית יוצרת הזדמנות נפלאה לפעולות בכתיבה אישית. לאחר שהילדים הקשיבו לטקסט או קראו את הטקסטים בקריאה אינטימית, כדאי לעבור לפעילויות בכתיבה. אומנם בכיתה "רגילה" אי אפשר לצפות שכל הילדים ישמחו ולכן אפשר להתנסות בכתיבה בקבוצות קטנות או בקבוצה שבחרה להשתתף בסדנת כתיבה.
דוגמאות לכתיבה בעקבות ספרים:
בארת, ר' (2005). מות המחבר. הוצאת רסלינג.