שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 66

שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות

בג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (2002); בג"ץ 6973/03 מרציאנו נ' שר האוצר, פ"ד נח(2) 270 (2003)
מן ההכשרה ומן השדה

אבנר בר חמא

 

דליה דורנר

שופטת בית המשפט העליון בדימוס

בפרשת יתד פנו לבית המשפט הגבוה לצדק עמותת יתד – עמותה של הורים לילדי תסמונת דאון, וכן 54 הורים לילדי עם תסמונת דאון. הם טענו שלמרות החשיבות שבשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הכללי משרד החינוך אינו מממן את ההוצאות הכרוכות בכך, דוגמת הוצאות על סייעות, ונטל המימון נופל על כתפי ההורים. התוצאה היא שהורים שאין ביכולתם לשאת בהוצאות נאלצים להעביר את ילדיהם שנמצאו מתאימים לשילוב בחינוך הכללי למוסדות לחינוך מיוחד, ובכך נשללת מהם ההזדמנות להשתלב בחברה. דוגמה למצב עניינים זה הביאה אחת האימהות וסיפרה על בנה, שיכולת הלימודים שלו גבוהה אך אין לו כישורים חברתיים המאפשרים לו לממש אותה בחינוך הכללי ללא סיוע. אלא שהמדינה סירבה לממן את הסיוע והיא לא הייתה מסוגלת לשאת בעלותו, ולכן הוא שוכב מתחת לספסל בכיתה במשך כל שנת הלימודים ואינו לומד דבר.

משרד החינוך הסכים כי שיקולים חינוכיים תומכים, בדרך כלל, בשילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים בחינוך הכללי, אך טען כי בשל עלויות השילוב הדבר אינו תמיד אפשרי. המשרד הסתמך על כך שסעיף 3 לחוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988, קובע במפורש כי חינוך מיוחד הניתן בכיתות נפרדות ימומן על ידי המדינה, ולעומת זאת סעיף 7 לחוק, הדן בחינוך מיוחד במסגרת כיתות רגילות, אינו קובע במפורש כי חינוך זה ימומן על ידי המדינה. המדינה טענה גם כי היות שבסעיף 7ב בחוק נקבע כי אם החליטה ועדת ההשמה על שילוב ילד עם צרכים מיוחדים במוסד רגיל "תמליץ הוועדה על טיפולים או שיעורים מיוחדים שיינתנו לו באותו מוסד", הרי החלטת הוועדה היא "המלצה" בלבד, ומימושה תלוי בתקציב העומד לרשות המדינה.

קיבלנו את העתירה, וחייבנו את המדינה לממן את ההוצאות הכרוכות בשילובם בחינוך הרגיל של ילדים עם צרכים מיוחדים שנמצאו מתאימים לכך. פסק הדין שכתבתי מושתת על שתי זכויות יסוד המבטאות ערכים בסיסיים של מדינת ישראל – הזכות לחינוך והזכות לשוויון – ועל העיקרון המשפטי הבסיסי המחייב לפרש את חוקי המדינה, כולל חוק חינוך מיוחד, באופן המתיישב עם זכויות האדם ולא באופן הפוגע בהן.

הזכות לחינוך, אשר ממנה נגזרת הזכות לחינוך מיוחד, היא אחת מהזכויות הבסיסיות של האדם. היא מעוגנת בהכרזה של האומות המאוחדות בדבר זכויות האדם (1948), באמנות בין-לאומיות שישראל אשררה ובחוקות של מדינות רבות. ביהדות הזכות לחינוך והחובה לחנך מושרשות עמוק במקורות הלכתיים. במשפט הישראלי נקבעה בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949 – מהחוקים הראשונים שהתקבלו לאחר הקמת המדינה – אחריותה של המדינה לדאוג למתן חינוך חינם לכל ילדה וילד. כנגד הזכות לחינוך עומדת חובת המדינה לספק חינוך חינם לכל הילדות והילדים בתחומה, כולל ילדים עם צרכים מיוחדים. החינוך המיוחד אשר ילדים אלה נזקקים לו, במסגרות השונות שהם לומדים בהן, מאפשר להם הזדמנות לממש את עצמם, לפתח את אישיותם ולהשתלב בחברה.

זכות נוספת שעל בסיסה החלטנו לקבל את העתירה היא הזכות לשוויון. ילדים עם צרכים מיוחדים זכאים, ללא תלות ביכולת הכלכלית של הוריהם, לחינוך חינם במסגרת החינוך הכללי, כשם שחינוך זה ניתן לשאר הילדים. וכך הסברתי זאת בפסק הדין:

אילוצם של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים לוותר על שילובם במסגרת החינוך הרגילה אך ורק בגלל קשיים כלכליים שבהם נתונים ההורים [...] פוגע בלב ליבו של השוויון המהותי, שביטויו בהסדר בדבר חינוך חינם מתגלם לשאיפה להעניק – על ידי חלוקת תקציבי החינוך – הזדמנות שווה לכל ילדה וילד בישראל למצות את הפוטנציאל הטמון בהם. אכן, מילדים בעלי צרכים מיוחדים הנשלחים למסגרת של חינוך מיוחד ולא למסגרת של חינוך רגיל משיקולים תקציביים בלבד נשללת הזדמנות זו, ותוצאה מפלה כזאת אין לקבל. אכן, הפירוש שמשרד החינוך דגל בו פגע לא רק בזכות הילדים לחינוך אלא גם בזכותם לשוויון. הוא הפלה בין ילדים עם צרכים מיוחדים לשאר הילדים. הוא הפלה גם בין ילדים ששילובם בחינוך הכללי עלה יפה הודות ליכולת הוריהם לשאת בהוצאות הכרוכות בכך לבין ילדים שבפועל לא זכו לחינוך כלל, או שהועברו למוסד לחינוך מיוחד בשל אי היכולת של הוריהם לשאת בהוצאות הנדרשות. זאת אף שילדיהם נמצאו מתאימים לשילוב בחינוך רגיל, העדיף מבחינה פדגוגית.

ההכרה בזכויות היסוד של האדם בישראל, ובכללן הזכויות לחינוך ולשוויון, היא בעיקרה פרי פסיקתו של בית המשפט העליון. עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) זכויות אלה, אף שאינן מוזכרות בו במפורש, מוגנות מכוחו במסגרת הזכות לכבוד האדם. אכן, במקרים רבים פגיעה בזכויות לשוויון ולחינוך היא גם פגיעה בזכות לכבוד האדם, הקבועה במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פרשת יתד היא דוגמה מובהקת לפגיעה בזכויות לשוויון ולחינוך שהיא גם פגיעה בכבוד האדם של ילדים עם צרכים מיוחדים.

לאחר מתן פסק הדין בפרשת יתד קיבלה הכנסת את עמדתו הפרשנית של בית המשפט העליון, ונתנה לה ביטוי מפורש בתיקון לחוק החינוך המיוחד (חוק חינוך מיוחד [תיקון מס' 7], תשס"ג-2002). במסגרת התיקון הוטלה על המדינה במילים מפורשות חובה לממן את ההוצאות המיוחדות הכרוכות בחינוך של תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים בכיתות רגילות. עם זאת, לנוכח העלות הנוספת אפשר התיקון למדינה לממן את הסיוע לתלמידים המשולבים ברמה המינימלית המאפשרת את שילובם. מעבר לרמה זו ניתן למדינה שיקול דעת לקבוע את היקף הסיוע שיינתן, על בסיס עקרונות חינוכיים. הממשלה ביקשה מוועדת החינוך של הכנסת לדחות את ביצוע התיקון, אך בקשתה נדחתה.

למרבה הצער, הן פסק הדין בפרשת יתד הן התיקון המפורש של חוק חינוך מיוחד לא תוקצבו ולו ברמה המינימלית המאפשרת שילוב בכיתות רגילות של כלל הילדים שנמצאו מתאימים לכך. בשל כך הוגשה לבית המשפט העליון עתירה נוספת. הפעם פנו בעתירה ליאת מרציאנו ועימה חמישה עותרים נוספים, כולם הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים הזקוקים לשילוב במסגרות החינוך הכלליות, וביקשו לחזור ולחייב את המדינה במימון.

בתשובתה לעתירה טענה הממשלה כי התיקון לחוק חינוך מיוחד מאפשר לה, אם קיימים אילוצים תקציביים, לא להעניק כלל חינוך מיוחד לתלמידים עם צרכים מיוחדים הנזקקים לשילוב במסגרות החינוך הכלליות. ואכן, מתוכנית המימון שהממשלה הציגה בפנינו עלה שהיא אינה מתכננת לתת תוספת תקציבית כלשהי לשנת 2003 לצורך שילוב של תלמידים עם צרכים מיוחדים במסגרות החינוך הרגילות, וכי גם בשנים הקרובות אין בדעתה להוסיף לתקציב באופן שיענה על הצרכים כפי שנקבעו על ידי המומחים מטעם משרד החינוך.

בדיון בעתירה מילאו את אולם בית המשפט הורים מתוסכלים ועצובים. אחת האימהות ביקשה לדבר, ואמרה:

אני אימא חד-הורית. הילד שלי הוא בעל צרכים מיוחדים. לשמחתי הוא נמצא מתאים לשילוב, אך לא יוכל להצליח בלימודיו אם לא יקבל סיוע. אחרי מתן פסק הדין יתד חשבתי שאזכה בתמיכה הדרושה, אך תקוותי התבדתה ואף העזרה הלא מספקת קוצצה. הסברתי את מצוקתי לעובדת הסוציאלית, אך היא השיבה לי כי אינה יכולה לעזור לי וכי עליי לבקש עזרה מהבג"ץ, המקיים דיון בעניין זה היום. נסעתי לירושלים, והנה אני כאן.

החלטנו לחרוג מסדרי הדין הרגילים וצירפנו אישה זאת לעתירה. ביקשנו מהפרקליט, שייצג אומנם את המדינה אך ניכר בו כי ליבו עם העותרים, לדאוג עוד לפני פרסום פסק הדין הפורמלי לסייע לקבוצת העותרים שיזמה את העתירה.

בהמשך לדיון זה קיבלנו את העתירה. אכן, החוק מעניק לרשויות את הסמכות ואת שיקול הדעת לקבוע את היקף המימון לחינוך של תלמידות ותלמידים עם צרכים מיוחדים בהתחשב באילוצי התקציב. אך אין לפרש את החוק כמסמיך את הרשויות להשתחרר מחובתן המהותית לממן את חינוך הילדים, ולו ברמה המינימלית. בענייננו הסכום המינימלי נקבע במכתבה של שרת החינוך לשר האוצר, והתבסס על דעתם המקצועית של מומחי משרד החינוך. חייבנו אפוא את המדינה להקצות לשנת הלימודים 2003 סכום אשר יאפשר לממש את חובתה על פי חוק, ולו ברף המינימלי, ולעתיד לגבש הסדרים במסגרת תקציבה שיתאימו לדרישות החוק.

המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין, וטענה שחיובה בתשלום תוך התערבות בתקציב המדינה הוא הלכה חדשה ואינו יכול להתקבל. הבקשה נדחתה. נפסק כי ענייננו אינו בחידוש הלכה, אלא במעין "הוצאה אל הפועל" של פסק דין יתד, שהמדינה לא קיימה.

פסק דין יתד, ובעקבותיו פסק דין מרציאנו, פתחו את השער למימוש הזכויות לחינוך ולשוויון של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים בכיתות רגילות. למרות הקשיים התקציביים שהמימוש של פסקי דין אלה נתקל בהם גברה המודעות לזכויותיה של אוכלוסייה זו, ולחובה המשפטית והמוסרית המוטלת על המדינה לתמוך בה.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט