מצב הרוח - ביטאון מכון מופ"ת
גיליון 66

מצב הרוח

מצב הרוח

אבנר בר חמא

 

ד"ר אסף שטיין

חבר צוות מו"פ השקפה – מורים מובילים, במכון מופ"ת.

asafs@macam.ac.il
אירועי טבע אסוניים יכולים להיות מעין מקרה מבחן לחשיפת כוחות חברתיים השקופים לנו בשגרה. אסון זיהום חופי ישראל שהתרגש עלינו לאחרונה, נדמה כאילו הוא כר סימבולי פורה למיצוי השנה החולפת לצד איום הקורונה: סערת הסגרים, החששות האישיים והחברתיים, פעולת האזרחים הבודדים, ההרגשה שאין דאגה מספקת מצד הגורמים האמונים על ניהול המשבר בסדר גודל לאומי, ותחת זאת הפעולה ברמה המקומית, של רשויות, נציגויות הורים והתארגנויות בית-ספריות לאלתור פתרונות מהירים להצלה (בדומה לניקוי כתמי הזפת בידי המתנדבים). המאמרים בבימת הדיון הנוכחית עניינם סימון דרכים להתמודדות עם אי-שוויון בחינוך בימי קורונה ופוסט-קורונה ובכולם נוכח המתח בין פעולת היחיד לרמת המדיניות.

בזמן כתיבת שורות אלה, יום שבת, שמש חורפית נעימה ורוח קרירה מוציאה משפחות לפארקים ולגנים, להתאוורר קצת מהמרחב הביתי הלחוץ של סגרי הקורונה וממעגל פתיחת וסגירת מוסדות החינוך. במקביל לזמן זה של שבת שלֵווה, מתרגש על חופי ישראל אחד מאסונות הטבע הגדולים בתולדותיה. גושי זפת שחורים נפלטים במאות אלפיהם, נצמדים לסלעי הכורכר של שמורת הטבע בחוף דור, אוטמים ומאבנים צבי ים תמימים בתמונות המזכירות את הקורמורנים של מלחמת המפרץ הראשונה. פיד הרשתות החברתיות שלי מטפטף תמונות של אנשים טובים עטויים בכפפות ובבגדים מוכתמים בצבע שחור, אוספים פיסות זפת אינסופיות מהחול אל שקיות ניילון.

שני אשכנזי, כתבת איכות הסביבה של גלובס, צייצה בטוויטר: "אנשים אוספים כאן [זפת] פרטיזנית ולא יודעים מה לעשות כי לא מנחים אותם [...] אני לא יודעת אם אפשר בכלל לנהל כזה מבצע בצורה סבירה. מה שכן – מרגש לראות את ההתגייסות". ברוח זו מופיעים עוד ועוד דיווחים: המתנדבים עוזרים, אבל היקף האסון גדול מהתיקון שמציעה הפעולה היחידנית של כל אחד מהם. דרושה התארגנות של גופי ממשלה, ובמקרה הזה של המשרד להגנת הסביבה, לניהול המשבר.

עולם הספרות משתמש לפעמים באירועי טבע גדולים כמטפורה וכדרך להגיד משהו על החברה. כך לדוגמה ב"על העיוורון" של סאראמאגו עם מגפת העיוורון, או באסון האקולוגי ("האירוע הרעיל הנישא באוויר") המתואר ב"רעש לבן" של דון דלילו. אבל לפעמים אירועי טבע גדולים (וליתר דיוק אירועי טבע אסוניים), המתרחשים במציאות ולא בעולם הדמיון, יכולים להיות המראה ההפוכה – מעין מקרה מבחן לחשיפת כוחות חברתיים השקופים לנו בשגרה. רצף האירועים האחרונים באסון זיהום החוף נדמה אילו הוא כר סימבולי פורה למיצוי השנה החולפת לצד איום הקורונה: סערת הסגרים, החששות האישיים והחברתיים, פעולת האזרחים הבודדים, ההרגשה שאין דאגה מספקת מצד הגורמים האמונים על ניהול המשבר בסדר גודל לאומי, ותחת זאת הפעולה ברמה המקומית, של רשויות, נציגויות הורים והתארגנויות בית-ספריות לאלתור פתרונות מהירים להצלה (בדומה לניקוי כתמי הזפת בידי המתנדבים).

המאמרים בבימת הדיון הנוכחית עניינם סימון דרכים להתמודדות עם אי-שוויון בחינוך בימי קורונה ופוסט-קורונה ובכולם נוכח המתח בין פעולת היחיד לרמת המדיניות.

בהקשר זה מאתגר אברהם פרנק את עצם הפנייה שלנו בביטאון לקהל העוסקים בחינוך להציע תיאורי התמודדות פרטנית (משל היו ניסיון מקומי מצומצם לנקות את חוף הים). אי-שוויון בחינוך, טוען פרנק (בעקבות שיח ענף בסוציולוגיה של החינוך), טבוע באופייה של מערכת החינוך הציבורית כפי שהיא בנויה היום. הוא אינו תקלה מקומית: "אין תקומה לסוגיית השוויון ללא מבט מקיף על מערכת החינוך". פרנק פורס בפנינו סדרה של פעולות מדיניות הנחוצות כדי לבנות מערכת חינוך שתפעל כך שההזדמנויות שהיא תציע לתלמידים לא יהיו תלויות מוצא סוציו-אקונומי. בהקשר של משבר הקורונה בולטת הצעתו לבטל את מבחני הבגרות. לתפיסתו הקורונה המחישה כי למידה מרחוק עבור מבחנים סטנדרטיים, ובראשם מבחני הבגרות, עושה עוול כפול: היא מעמיקה את הפער בין מי שיש לו סיכוי להשיג תעודה (היות שאת התלמידים שקשה להם יותר ללמוד בסביבה הביתית, משבר הקורונה הותיר תלויים בשיעורים פרטיים שאינם זמינים באופן שווה מן הסתם. תחת זאת הוא מנסח חזון למערכת חינוך ממוקדת היבטים הומניסטיים (כגון אמון הדדי) ופרקטיים (השואבת מהמצפן שניסח ארגון ה-OECD). הגם שייתכן בהחלט שהתמונה הרצויה שפרנק מציע מתאימה יותר למציאות של מערכת חינוך במאה ה-21 בכלל ולמציאות של חברת פוסט-קורונה בפרט, נותרת השאלה אם והיכן ישנן עדויות כי מערכת כזו תהיה שוויונית יותר בהזדמנויות הלמידה ובהתפתחות שהיא תציע לתלמידיה. במילים אחרות, נותר החשש כי אי-השוויון יועתק מהישגים לימודיים ומקבלת תעודות - לאי-שוויון ברכישת הביטוס תרבותי ומיומנויות חדשות שישמשו סמן מעמדי חדש לאי-שוויון ישן.

לצד החיבור ברמת מבני המאקרו שמציע פרנק, מציגה מנהלת בית הספר גבים בבאר שבע יפעת מנשקו את המודל שהם מטמיעים ומפתחים יום-יום לקידום מצוינות מתוך מטרה מפורשת לצמצם את הקשר שבין הישגים אקדמיים והישגים אישיים לרקע סוציו-אקונומי. גם מנשקו מכירה בפערים שנוצרים כחלק מהמבנים החברתיים והמוסדיים שמערכת החינוך מעוגנת בהם, אך היא ושותפיה לעשייה (בתוכם אגף מו"פ משרד החינוך) אינם מוותרים. במשל חוף הים, הם לוקחים כפפות ומגרפה כדי לנקות את חלקת החוף הקטנה שבאחריותם. כך לדוגמה מציגה מנשקו בגאווה את הסיפור של אחת מבוגרות בית הספר שסיימה את לימודיה במקביל להצטיינות ארצית באתלטיקה, הצלחה שהיא משייכת לתמיכה מכוונת לזיהוי חוזקות אישיות אצל כל תלמידה ותלמיד בבית הספר (שבו פועלות בימי שגרה לא פחות מ-26 קבוצות מצוינות בתחומים שונים). המודל הבית-ספרי כולל התייחסות לכל השותפים בקהילה ולכל הצוות החינוכי. התלמידה שמנשקו מציינת במאמרה אינה היחידה, אלא אחת מבין 15 תלמידים שהוכתרו כ"אלופי ישראל" בתחומם, זאת בזכות מרכז משותף בתוך בית הספר המשמש גם כזרוע של מוסד להכשרת מורים לחינוך גופני. השילוב הייחודי פדגוגי-ארגוני שנטווה בבית הספר "גבים" מאפשר לתפיסתה של מנשקו התמודדות מהירה ותגובה למציאות המשתנה בזמן הסגרים והמעבר ללמידה מרחוק. דרך המאמר אנו מקבלים תמונה של בית ספר שהגיבוש והנכונות של צוות ההוראה להמשיך ללמוד ולשנות כיוון במוקד העשייה, אפשרו לו ליישם מעבר כלל בית-ספרי להוראה מרחוק, תוך התמקדות בהיבטים רגשיים-חברתיים של התלמידים היושבים בבית ושל משפחתם. במקביל הוקם צוות למידה בית-ספרי בהובלת מומחה בעל שם כדי להשתפר בהוראה מרחוק. עם זאת מעל המודל המתואר באופן מעורר השראה במאמר, מרחפת  שאלת ההיתכנות שלו לקנה מידה רחב יותר. האם ומה במודל של "גבים" מתאים וחשוב ליישם בבתי ספר נוספים ברחבי הארץ? אילו התאמות תרבותיות יידרשו כדי ליישם מודל דומה בבתי ספר במגזר הערבי, למשל?

מאמרם של ד"ר האמה אבו-קשק וד"ר יונתן מנדלס מתמקד באוכלוסייה מוחלשת אחת: החברה הערבית בישראל. אבו-קשק ומנדלס מזכירים לנו כי הלמידה מרחוק, על אף שהיא מתרחשת לכאורה במרחב וירטואלי ניטרלי, אינה כזו כלל וכלל. היא משוקעת ברקע תרבותי (הפתיחות והנכונות להתבטא במרחב הווירטואלי) ופוליטי (דוגמת החלטות על פריסת תשתית תקשורת). המחברים מזכירים לנו כי בבואנו לחשוב על אתגרי הקורונה בחינוך ואי-השוויון שהם עלולים ליצור, יש להתייחס לכך שהשיעורים הם רק חלק ממעבר נרחב יותר לעבודה ולשימוש מוגבר בתקשורת מקוונת ולא פנים-אל-פנים. דבר המאתגר גם בתים ומשפחות שנחשבות בקריטריונים של טרום עידן הקורונה כאורייניות דיגיטלית באופן מספק (בכל שלוש הרמות: גישה, שימוש והשתתפות). האם משפחה שבה קיים מחשב אחד ומעט טלפונים חכמים לצד חיבור אינטרנט שאינו יכול לתמוך בכל בני הבית באופן מקביל, יכולה עדיין להיחשב אוריינית דיה? אתגרים אלו הם למעשה זרעי הפערים שנטמנו במציאות החדשה, ושאם לא יטופלו לאורך זמן, יעברו התמרה לפער ממשי בהישגים חינוכיים ולפערים בהזדמנויות בעולם התעסוקה.

 אתם מוזמנים לעקוב אחר המשך השיחה עם האמה ויונתן בפרק הקרוב של "מצב למידה" הפודקאסט של מכון מופ"ת.

גם ד"ר שירה סופר-ויטל מתחילה את הדיון באי-שוויון בעידן הקורונה סביב מושג הפער הדיגיטלי. אולם האוריינות הדיגיטלית, מזכירה לנו סופר, היא רק צד אחד של אי-שוויון באוריינות וביכולת להצמיח דור השואף לממש חיים של משמעות, ויודע כיצד ליישם חשיבה ביקורתית ביחס למציאות חייו.  לשם כך מציעה סופר-ויטל שורה של צעדים, חלקם דורשים התייחסות מצד גופי מדינה, כגון הכשרת תשתית תקשוב נאותה בכל בית תלמידה ותלמיד, וחלקם דורשים התייחסות מצד המחנכים – כגון אימוץ פדגוגיה ביקורתית כלפי אותם מנגנוני סדר חברתי-כלכלי שאינם פועלים לאפשר את קיומן של תשתיות התקשוב הנאותות (ולגישת הפדגוגיה הביקורתית אף בהרבה ...).

כמעט שנה חלפה מפרוץ המשבר. השיח על אודות הזיהום שפגע בחופינו, לצד שרטוט העובדות והמציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו, ולצד התוויית הדרך להתמודדות עם מציאות זו, עדיין נתון בחיתוליו. הסיפור עוד נכתב. זהו המאמץ שלנו להצביע על הנזקים האדירים שנגרמו ועלולים להיגרם, להסתכל גם על מי שאינו חזק או גמיש דיו. במת הדיון בביטאון מבקשת להשמיע את קולות התלמידים, המורים והמנהלים, לצד נקודות שבהן חשוב לפעול מערכתית, ברמת ההנהגה הפוליטית, המוסדית והקהילתית. אתם מוזמנים להמשיך ולהגיב על מאמרים אלו. אין לנו ספק שזו רק תחילתה של שיחה ושל עשייה שנחיצותן הולכת ומתחזקת.

אהבת את המאמר? שתף עם החברים שלך!

קרא גם:

תפריט