פעמיים ראיינתי את רבקה. בתחילת עבודתנו המשותפת נעשה ריאיון עומק בליווי תצפית בחדרה במכללה, כדי ללמוד כיצד היא מתנהלת ופותרת קונפליקטים מקצועיים. ריאיון שני נעשה מקץ שש שנים בביתה של רבקה, כדי לראות איך היא שילבה התפתחות אישית לצד מקצועית.
ריאיון העומק נעשה במהלך שני מפגשי תצפית והתמקד בנרטיב המקצועי של רבקה, בקונפליקטים שהיא ניצבת בפניהם במסגרת תפקידה ובדרכי פתרונם. בתצפיות צפיתי בפגישותיה עם אנשי צוות ועם סטודנטים. מתברר כי אף שביומנה של רבקה הייתה רשומה פגישה מתוכננת אחת, נכנסו לחדרה עוד ועוד אנשים כדי לקבל את עזרתה בפתרון בעיות. תיעדתי את פגישותינו ביומן שדה, שכלל נוסף על הנאמר במפגשים גם את האווירה והמחוות שהתקיימו בהם. בסוף הטיפול במקרים השונים קיימתי ריאיון שחלקו מובנה ובו שאלות בדבר סיפור חייה המקצועיים כמנהלת, דילמות וערכים הכרוכים בתפקיד, קונפליקטים ודרכי פתרונם. חלק אחר של הריאיון היה ספונטני, ובו שאלות שמטרתן להבין ולתת משמעות לתצפית, על פי פרשנותה של המרואיינת.
סיפור חיים מקצועי
מהחומר הגולמי שהתקבל נפרס עולמה המקצועי העשיר של המרואיינת ונחשף הנרטיב המקצועי שלה, ומהם התקבלה תמונה של תכונותיה המקצועיות והאנושיות, של הקונפליקטים שהיא מתמודדת עימם ושל תפיסת עולמה הערכית והחינוכית. נמצאה התאמה מלאה בין מה שראיתי ושמעתי בתצפיות במסגרת עבודתנו המשותפת לבין תצפיות המחקר והראיונות.
התצפית ברבקה השלימה את תמונתה כמנהלת מיומנת, כפי שהתרשמתי ממנה בעבודתי לצידה. בלטה בקיאותה במערכת הלימודים ובמערכת האנושית-מנהלית של המכללה. הבקיאות כללה ידע על קורסים ותוכניהם, ימי הלימוד והשעות שהקורסים מתקיימים בהם, מאזני לימודים ואקרדיטציה הקשורים לתוכנית שהיא מובילה ולתוכניות אחרות. בעת טיפול בבעיה כלשהי גילתה רבקה יסודיות, פעלה מתוך בדיקה ותכנון (ולא ב"שליפה"), וקיבלה החלטות לאחר התייעצות עם גורמים רלוונטיים נוספים, תוך היכרות מרבית עם מוקדי האחריות במכללה.
שתי תכונות בלטו בתצפיות ובריאיון: גישה פתוחה, גמישה ומאפשרת, לצד נטייה להומניזם.
גישה פתוחה ומאפשרת
כניסתה של רבקה לתחום הניהול עלתה בריאיון ובתצפית. אחד המרצים ביקש להתייעץ אם להציע עצמו לתפקיד ניהול. בשיחה עימו ובריאיון שאחריו התבררו סיפור חייה המקצועי כמנהלת ויחסה לתפקיד ראשת החוג לחינוך מיוחד, המורכב, לדבריה, משני חלקים: אחריות כלפי מרצים, ואחריות כלפי סטודנטים. שיחת הרעים בינה לבין המרצה הייתה למעשה שיחת ייעוץ והעצמה. המרצה הציג את לבטיו ובדק אפשרויות קידום. רבקה עודדה אותו להתקדם עד לדרגת ניהול, וכשהיסס הוסיפה: "אף אחד לא נולד להיות מנהל…" בשיחתם הדגימה את נרטיב הניהול שלה. עם כניסתה למכללה היא החלה את תפקידה כראשת חוג.
"הייתי נחלאית ולא קצינה, ואתה רואה! אתה נמצא בנקודת זמן שהייתי בגילך. לפני עשר שנים לא חשבתי שארצה ללכת לתפקיד ניהולי. למדתי לדוקטורט, כי התחשק לי… הייתי בהדרכה ארצית בנושא שילוב… התגלגלתי למכללה… אחרי שנה הפכתי להיות מנהלת… הלכתי ללמוד במופ"ת קורס ניהול, סתם כי התחשק לי ללמוד משהו אחרי הדוקטורט. בסוף שנה ראשונה הציעו לי תפקיד ניהולי, וכיום אני שבע שנים בחינוך מיוחד. לפני עשר שנים הייתי אומרת בדיוק כמוך, שזה לא באג'נדה שלי…"
נראה שהניהול הוא בנשמתה, ולכן "התגלגלה לניהול" ולמדה בקורס לניהול אקדמי. אבל רבקה אינה מתהדרת בו ואינה "נצמדת לכיסא המנהלת", כפי שמעידים דבריה בריאיון: "מה שיפה באקדמיה זו תחלופת הכיסאות. אתה בא לקדנציה או שתיים ויכול לשלב ניהול עם מחקר או עם הוראה. לא הייתי מוותרת על ללמד בשביל התפקיד הניהולי… הניהול כשלעצמו לא מעניין אותי. יותר ניהול של מה ושל מי…"
נראה שמקומה כמנהלת חשוב לה בשל המגע האנושי והיכולת להשפיע, אך רבקה עדיין ממוקדת בהשפעה באמצעות ניהול וכתיבה. במהלך השנים נוסף להתפתחותה כיוון לא צפוי, שלא הוזכר בריאיון הראשון: "אני אוהבת לחקור, ואחרי שאסיים את תפקידי אכתוב יותר. בכתיבה אפשר להשפיע בכיוון מסוים, ובתפקיד ניהולי אפשר להשפיע בכיוונים אחרים… הכי כיף לי בתפקיד זה שאני מלמדת והקשר עם הסטודנטים, ובתפקיד ניהולי אפשר להשפיע על דברים שקשורים לסטודנטים".
כבר בריאיון זה בולטות תכונת הגמישות והניידות של רבקה לצד גישתה האנושית והרצון להשפיע. תכונות אלו, כפי שאראה בהמשך, הלכו והתעצמו והפכו לתפיסת עולם מקצועית ואישית מגובשת.
נטייה להומניזם: "בני אדם הם טובים"
לצד הגמישות כתכונה הכרחית לפתרון קונפליקטים מקצועיים בלטה תכונה נוספת – גישה הומניסטית כלפי סטודנטים ואנשי צוות. פגישותיה של רבקה עם הסטודנטים מגלות שהיא "מרושתת" ומכירה את זרועות המכללה השונות וגם את השדה החינוכי האזורי (בתי הספר, הכיתות, ואנשי מפתח במשרד החינוך ובפיקוח). ידע "השטח" סייע לה "לדחוף" את הסטודנטים קדימה, ולעודד אותם בלבטים ובהיסוס המלווים את צאתם לשטח. במפגשים בולטת יכולתה של רבקה לשלב ידע מקצועי עם אנושיות, ובולט הרצון ליצירת תנאים נוחים להצלחה, המאפיין את האתיקה של דאגה ואכפתיות, שנודינגס היא אחת מהמפתחות שלה (נודינגס, 2008). בקיאותה בנהלים ובמערכת המכללתית לצד גמישותה חיוניות בעיקר במציאת פתרונות למצבי קונפליקט, נטייתה לספק ייעוץ, הרגעה פסיכולוגית, הכוונה וחיבה – מעבר למקובל בקשר בין ראש תוכנית לסטודנטית – משקפת את יכולתה לשלב מקצועיות עם ידידות, רשמי עם לא רשמי.
בתשובתה לבקשתי בריאיון להתייחס לסמכויות הנובעות מתפקידה, נתנה המרואיינת ביטוי לפן המקצועי לצד הפן ההומני, שני היבטים שבלטו גם בתצפית.
"פורמלית, אני צריכה לדאוג לשיבוץ מרצים ולגיוס מרצים חדשים, שהם דוקטורים ומומחים בתחומם, ולבניית המתווה של תוכנית הלימודים. יש גם פן של הסטודנטים… לדאוג שלא יישחקו בארבע השנים שהם כאן, ויגיעו לשטח במלוא המרץ. אנו עוסקים באוכלוסייה מיוחדת. מי שמגיע לחינוך מיוחד לא מגיע סתם! אלא ממקום אישי. לדאוג לזה שיראו את הסטודנט עצמו, ולא רק כמישהו שחייב לסיים את החובות שלו. לתת להם נוכחות, שיראו אותם לא כמו עוד אחד, אלא שכל אחד יתבטא בדרך שהוא יכול. למשל, אם לסטודנט קשה להתבטא בכתב, אבל הוא מלמד נהדר, לדאוג שלא יעזוב בגלל דרישות של העבודות… אני יודעת עליהם דרך המדריכה או שהם פונים אליי בעצמם… לפעמים גם המדריכה צריכה גיבוי. לא לדרוש ממנו עבודה, אלא להסתפק ברפלקציה… גם המרצים צריכים אישור לסטודנט לא להגיע למבחן, כי הוא בחרדת מבחנים. לפעמים בעיות יותר אישיות, מישהו שצריך משכורת ולכן ההתנסות המעשית שלו תהיה במקום עבודתו… לפעמים סטודנט מערב אותך בחייו האישיים, ואת יכולה להפנות לעזרה נפשית במסגרת המקובלת".
דברים אלה משלימים את תמונתה כפרסונה ומשקפים גישה מקצועית והומניסטית, המביאה בחשבון גם את המתחייב מהנהלים ומהדרישות האקדמיות וגם את נקודות המבט של כל הגורמים האנושיים שהיא באה איתם במגע בעבודתה. במיוחד בולטות דאגה ואכפתיות לסטודנטים ולקשיים הצצים במפגש עם תוכנית הלימודים ועם דרישות המכללה והמרצים השונים, שגם הם צריכים גיבוי לשינויים, לצד גמישות ומתיחת הנהלים המכללתיים עד לגבול האפשרי, תוך שמירה על קיומם. היא איננה מוותרת לסטודנטים על הדרישות הלימודיות, אך גם מאפשרת להם ללמוד בדרך המתאימה להם. יחסה זה לשונות עלה במקומות נוספים בריאיון, ואף נוסח במפורש.
ערכים של כבוד ושונוּת
בשאלה על אודות הערכים המובילים אותה בעת ההתמודדות עם הדילמות ובתרבות הארגונית שהיא מבססת הצהירה רבקה על ערכיה, שאותם הכרתי מעבודתנו המשותפת. "הערכים שמנחים אותי בחיים קשורים גם לערכים הקשורים לעבודה עם הסטודנטים ועם אנשי הצוות: שקיפות, כבוד לאדם באשר הוא אדם, צניעות, לבוא ממקום לא שיפוטי… ערך של שונות. לכבד שונות. מכל הכיוונים. גם מרצים כלפי סטודנטים, גם הנהלה כלפי סטודנטים".
ערכים של כבוד לשונות והיעדר שיפוטיות מתקשרים בעיניה אל עמדתה כלפי אופן הפעלת סמכותה בקרב הצוות המקצועי: "אני לא מאמינה בכפייה. אם מדריכה כותבת מערך בדרך שאינה מקובלת עליי, אנסה לדבר איתה… השאלה מאיפה את מפעילה את הסמכות שלך – מתוקף של ידע או מהתפקיד? כשאני מגלה יותר אמפתיה לדרך שונה משלי, ולא פועלת מתוקף סמכותי, אני מאמינה שאנשים יותר נענים. אני לא מאמינה שאפשר להכריח מישהו לשנות. בטח לא כשמדובר במישהו שהוא כבר דוקטור!"
סוגיית השחיקה מעסיקה אותה בהקשר של מרצים ושל סטודנטים, כפי שציינה בתחילת הריאיון, כאחד מתפקידיה, "לדאוג שלא יישחקו בארבע השנים שהם כאן, ויגיעו לשטח במלוא המרץ…" ההסבר על שחיקה המתבטאת בהתנהגות פוגענית נשמעה גם בהקשר של אנשי הצוות, כשהיא מלווה בהצהרה על תפיסת עולמה לגבי בני אדם: "קודם כול לכבד אדם באשר הוא אדם. אני חושבת שאנשים הם טובים ביסודם, ולא רוצים להרע למישהו. גם מדריכה שהגיעה ל'תקל', גם אם נשחקה, זה לא בגלל שהיא רעה…"
ראשת תוכנית לתואר שני ואומנית
שש שנים חלפו מאז הריאיון הראשון. ארבע שנים עבדה רבקה על כתיבת התוכנית לתואר שני בחינוך מיוחד שהיא מנהלת כיום. בד בבד השתנה מבנה המכללה, והתואר השני והראשון לחינוך מיוחד משתייכים לפקולטה לחינוך.
"נהניתי להתחיל את התואר. זה הבייבי שלי, זה משהו שאת יוזמת, ולא שינוי של מתווה קיים. זה היה מעניין מההתחלה… מכיוון שהתפנה לי זמן, והילדים גדלו, ובעבודה יש פחות לחץ, החלטתי ללכת על חלום ישן וללמוד אומנות. למדתי שנה מבוא לטיפול באומנות, ובסוף השנה הבנתי שאני רוצה את האומנות! הרגשתי צורך לבטא את עצמי באמצעות אומנות".
מכאן התחילה רבקה מסע שונה לחלוטין, מסע בתחום האומנות. בד בבד ניהלה תוכנית במכללה, עד שהצליחה לשלב בין שניהם, בין עולמה המקצועי לעולמה האומנותי. תהליך החיפוש האומנותי מתאפיין במודעות עצמית גבוהה ובדיאלוג פנימי, לצד היסחפות רגשית ונטייה להעמקה. תחילה למדה שנה ציור מנדלות במכללת סמינר הקיבוצים. משחשה שחסרה לה "קצת טכניקה" למדה במכון אבני ציור ופיסול. כיוון שהרגישה שהפיסול הוא ריאליסטי מדי עבורה החלה ללמוד אצל ברוריה הסנר ציור אקספרסיבי, ולאחר מכן למדה צילום כהתפתחות אישית במכון מופ"ת.
"מנחת הקורס לצילום כהתפתחות אישית במכון מופ"ת הציעה לי להתנדב במקלט של נוער בתל-אביב, במסגרת של עלם. ההתנדבות הייתה במסגרת פעילות חברתית של עמותת is:rael photo, המפעילה את פסטיבל הצילום אשר חרת על דגלו יצירת חברה טובה יותר באמצעות צילום. היה חסר להם בעלם מתנדב בתל-אביב. קפצתי על המציאה, כי מלכתחילה באתי לחינוך מיוחד בזכות בני נוער בסיכון. עוד בצבא עבדתי עם ילדים בסיכון, והיה כיף לחזור לזה. הלכתי להתנדב שם פעם בשבוע והתאהבתי בנוער. נשארתי שבעה חודשים… ככל שנכנסתי יותר לנושא פסטיבל הצילום הבין-לאומי, לקחתי יותר קורסים בצילום, כמו כיתת אומן, עבודה על פרויקט אישי, ומאוד אהבתי את זה. במקביל עבדתי עם הנוער – תיעדתי את כל מה שעשיתי, וחשבתי, למה לא לחקור את הכלי הזה, של השמעת קול באמצעות צילום?!"
מכאן החלה רבקה לנוע בשלושה מסלולים מקבילים: ניהול תוכנית לתואר שני במכללה, העמקת הידע והמיומנות באומנות, ומחקר. בתחום האומנותי הסלילה רבקה את עצמה מאומנות באופן רחב לאומנות הצילום, הכוללת פעולה במישור הקהילתי. בתחום המחקר פנתה לחיפוש בספרות המקצועית וגילתה שיש בעולם התייחסות לכך כפוטו וויס.
"הופתעתי שזה עדיין לא הגיע לארץ! גיליתי שיש את פוטו וויס גם כמתודולוגיה משנת 1994. אז חקרתי את זה, וגם הכנסתי את המתודולוגיה הזאת לפסטיבל הצילום. התחלנו לתת קורסים למתנדבים, גם כדי לתת להם תמיכה ותמריץ. מזה זה התגלגל (פורשת זרועות כמריצה קדימה)".
בדברים אלה ניכרים העזה לחדשנות, חיפוש ומציאה, וגם שינוי סביבות אנושיות. ובכל זאת אומרת רבקה "מכאן זה התגלגל…" דברים דומים למה שאמרה לפני שש שנים – "התגלגלתי למכללה".
רבקה "מגלגלת הלאה", ונפתחות בפניה דלתות בלתי צפויות. את המחקר על הנוער בסיכון הציגה בכנס למחקר איכותני בבאר שבע, ומייד הוצע לה לפתוח קבוצת מחקר איכותני חזותי בקבוצת עניין של מכון מופ"ת. בינתיים הציגה בכמה תערוכות צילום. בפסטיבל הצילום באותה שנה הציגה צילומים ממעון לנשים מוכות בירושלים. הנהלת המעון ביקשה שיבואו לצלם, כדי ליצור שיח בעת הצגת הצילומים. "אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה במעון לנשים מוכות. הלכנו לשם חמש צלמות, כל אחת בזמנה החופשי, וצילמנו. אחר כך הייתה תערוכה בתיאטרון ירושלים, עם שיח גלריה אחרי זה".
רבקה נכנסת בעוז למקומות שהם לב השיח הציבורי, במקומות שהדלתות פתוחות למחצה, ומשלבת עשייה התנדבותית עם פעילות ציבורית. בהמשך התערוכה נדדה לבית ציוני אמריקה, וגם לשיח גלריה. "הביאו גם אישה אחת שסיפרה על חייה. המטרה הייתה לאסוף כסף למקלט – מטעם עמותת 'אישה לאישה'. התערוכה נקראה 'רסיסי חיים', וחלק מהתמונות הוצגו גם במכללת לוינסקי, בתוך תערוכה של 'סוגיות חברתיות'".
בינתיים המשיכה רבקה בכיוון האומנותי, וגם כאן בולטת בדרכה מכוונות למטרה לצד לכידת הזדמנויות. עם יד על הדופק ועיניים משוטטות רבקה מממשת משאלות לב וצדה הזדמנויות. משלבת בין רוצה לבין צריך. תחילה למדה קליגרפיה אצל הצייר ליאו ריי. בחיפוש אחר התפתחות אומנותית ביקשה ללמוד פוטותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, אך יום הלימודים לא התאים ללוח הזמנים של עבודתה במכללה. שנה לאחר מכן נפתחה תוכנית של וידאותרפיה ביום מתאים. "האמת שזה פתח לי עולם אחר. במקביל למדתי עריכת סרטים ואחר כך גם לימודי דוקו".
במסגרת הלימודים התבקשה ללוות שני פרויקטים: האחד – ללוות מישהו שרוצה לעשות שינוי בחייו; והאחר – סרט קצר (I doco) על משהו שהאומנית רוצה לשנות בחייה. לצורך העבודה האחת ליוותה רבקה חברת ילדות (שפגשה דרך הפייסבוק לאחר ארבעים שנה), בתהליך שינוי אישי – מעבר מירושלים לתל-אביב. כן ליוותה את החברה כשמימשה חלום להופיע במועדון צוותא עם שבעה נגנים ששרו שירים שהיא כתבה והלחינה. "ראיתי את הכוח של הווידאותרפיה, וזה התחבר לי לפוטו וויס".
המשימה השנייה הייתה יותר נועזת ומורכבת. רבקה התבקשה לעשות סרט על עצמה: "זה I duco – סרט אישי של שתיים וחצי דקות שפרסמתי על עשר שנים שעברתי בהן עשרה הריונות, שמתוכם ילדתי שלושה ילדים. היו שם הפלות ולידות שקטות. ביקשו שאעלה את זה לפייסבוק, וצפו בזה 8000 אנשים, וקיבלתי תגובות נרגשות מכל מיני נשים. זה היה מוזר, כי מצד אחד חשבתי שזה מאוד אישי, ומצד שני הבנתי שזה נושא כאוב ומושתק, ונשים מזדהות".
שוב נכנסת רבקה בדלתות שזה עתה נפתחו. אמיצה, משמשת קול לנשים שותקות, או מורדת בשתיקה הכפויה על ידי החברה הרחבה. פורצת דרך. כעת החליטה לכתוב על הסרט מאמר. קראה "קול קורא" לכתב עת בניו זילנד שקרא למאמרים על יצירות אומנות. במאמר התבססה על 15 צילומי אולטרה סאונד, שעליהם גם כתבה.
בינתיים התמנתה גם לתפקיד ראש ועדת האתיקה במכללה, ובמסגרתו עשתה קורס לאתיקה במשכנות שאננים בירושלים. על הקורס לפוטו וויס והגישה הנרטיבית שהכניסה למכללה קיבלה את פרס נשיאת המכללה לקורסים חדשניים.
לפני שנתיים התחילה רבקה בפרויקט תיעוד סיפורי חיים בשכונת נחלת עדה בהרצליה, שכונה שמרבית תושביה עלו בשנות החמישים מתימן. היא ראיינה בווידאו וצילמה בסטילס כ-25 מוותיקי השכונה (בני שמונים-תשעים). לפני כשנה נערך ערב הוקרה ובו הוצגו הצילומים ועליהם ציטוטים מדברי הוותיקים, שהוענקו להם בסיום האירוע. נוסף לכך ערכה מהראיונות סרט, והוא הוקרן בנוכחות המשפחות ותושבי השכונה. באותו ערב ביקשו תושבים רבים להמשיך ולהתראיין. רבקה המשיכה בפרויקט, ושנה לאחר מכן הוזמנה על ידי מוזיאון "בית ראשונים" בהרצליה להציג את התערוכה בחוצות המוזיאון. לפתיחה הגיעו כל הוותיקים בהתרגשות גדולה. בד בבד הוצגו באותו חודש עוד שתי תערוכות של רבקה. אחת במכללה, שם הוצגו החיים במרחב הציבורי באתיופיה (בעקבות טיול), והאחרת בית האומנים בתל-אביב – "פנים אמתיות" – שהציגה צילומים של פני נשים ושל פני בובות חלונות ראווה. היא גם ממשיכה להנחות מתנדבים בעמותת is:rael photo, מפעילת פסטיבל הצילום הבין-לאומי.
מרגש לראות שעם כל ההתפתחות המקצועית נשמרו תכונותיה האנושיות של רבקה. הכבוד לשונות והאכפתיות מוצאים ביטוי באומנות הפונה אל קבוצות המצויות בשוליים – בני נוער בסיכון, נשים מוכות וזקנים.