בית ספר פסיכו-פדגוגי: תפיסה ועקרונות
התפיסה ועקרונות הפעולה המובאים להלן מבוססים על תהליך מחקר ופיתוח בן שנתיים (תשע"ז-תשע"ח) שהתקיים במעבדת פסיכו-פדגוגיה אשר הוקמה באגף מו"פ, ניסויים ויוזמות בשיתוף עם אגף שפ"י. במעבדה השתתפו מומחים ושלוש נציגות מכל אחד מששת בתי ספר השותפים (מנהלת ושתי מורות). מטרת המעבדה הייתה לפענח את האופן שבו ניתן לקדם תהליכי הוראה-למידה פסיכו-פדגוגיים בני קיימא בבית ספר. בשנה הראשונה של התהליך התקיימה למידה המשותפת לכלל בתי הספר, ולצידה פותחו מודלים לקידום פסיכו-פדגוגיה המותאמים כל אחד להקשרו הבית-ספרי. בשנה השנייה התנסו בתי הספר במודלים שהם פיתחו, ושיפרו אותם במידת הצורך. מתוך תהליך הלמידה, הפיתוח וההתנסות חולצו עקרונות פעולה משותפים לכלל בתי הספר, והם יוצגו בהמשך המאמר (במערך המלא "פסיכו-פדגוגיה: ממדים רגשיים בתהליכי הוראה-למידה" מובאים לצד התפיסה והעקרונות גם כלי מיפוי, מחוון בית-ספרי וסיפור מקרה מפורט, המאפשר לראות כיצד התפיסה והעקרונות מתגלמים בבית ספר מנקודות מבטם של גורמים שונים (נאות-עופרים, 2018. וראו כאן).
ששת בתי הספר אשר השתתפו במעבדה פיתחו מודלים להתערבות בית-ספרית אשר תאמו את ההקשר הייחודי שלהם. יישום המודלים בשטח – ההתנסויות של בתי הספר – העלה שכדי לקיים תהליכי הוראה-למידה פסיכו-פדגוגיים בתוך הכיתה על בית הספר להתמקד בתהליכי למידה והתפתחות מקצועית פסיכו-פדגוגיים של המורות. כלומר לקיים תהליכים מקבילים של למידה הכרוכים זה בזה. קידום הפסיכו-פדגוגיה כרוך בראש וראשונה במיקוד בצרכים המקצועיים-רגשיים של המורות כחוליה המאפשרת ומקדמת עיסוק בצרכים הלימודיים-רגשיים של התלמידים. עיסוק זה, בשתי הרמות, מאפשר תהליכי הוראה-למידה פסיכו-פדגוגיים איכותיים שבהם מתפתחות ומיושמות מיומנויות רגשיות-חברתיות. מנקודת המבט של המנהיגות בית-ספרית ניתן לראות את המנהל כמנהיג הפסיכו-פדגוגי של כיתת המורים.
כיצד "נראה" אפוא בית ספר פסיכו-פדגוגי? כיצד ניתן לתמוך בתהליכי הוראה-למידה פסיכו-פדגוגיים?
תנאי יסוד לפיתוח ולמימוש תהליכי הוראה פסיכו-פדגוגיים הוא קיום שגרות למידה והתפתחות למנהיגות, למורות ולצוות בית הספר, לצד שגרות הלמידה של התלמידים. במקרה ששגרות כאלה אינן קיימות – יש לייסדן. בית ספר פסיכו-פדגוגי מחויב ללמידה והתפתחות של המורים ונדרש להקצות משאבים ללמידה ולהתפתחות גם של נשות הצוות, ובכללן צוות מנהיגות הביניים והמנהלת, במקביל למשאבים המוקצים להתפתחות התלמידים. בהינתן שלמידה היא תמיד ספירלית (Timperley, 2007), אין די בהשתלמויות מקצועיות חד-פעמיות שתחומות בחדר המורים או במרכז הפסג"ה; נדרשים גם תהליכי למידה פנים-בית-ספריים מתמשכים שמטרתם התפתחות מקצועית-רגשית של המורה. תנאי יסוד להתפתחות של בית ספר פסיכו-פדגוגי הוא תשתית של שגרות מוסדרות במערכת השעות – דוגמת ישיבות צוות וקהילות מקצועיות לומדות – המתקיימות בתדירות המאפשרת למידה מקצועית ואפקטיבית. הלמידה צריכה להיות ממוקדת במשימות שעל הפרק ומבוססת עדויות מהכיתה – תצפיות, עבודות תלמידים, מבחנים. שגרות אלו הופכות לתהליכי למידה והתפתחות פסיכו-פדגוגיות תוך יישום עקרונות ליבה.
במעבדה חילצנו ארבעה עקרונות ליבה שיש לחתור למימושם. העקרונות המובאים להלן משותפים לעשייה הפסיכו-פדגוגית של ששת בתי הספר אשר השתתפו במעבדה. דרכי היישום המופיעות לאחר כל עיקרון נאספו מכלל בתי הספר, כלומר אין בית ספר המיישם את כולן בו-זמנית. חשוב להדגיש כי אין בית ספר אשר מיישם את כלל דרכי היישום, אך כל בתי הספר פועלים לאור כל ארבעת העקרונות גם יחד:
1. בו-זמניות: שילוב הפדגוגיה והפסיכולוגיה
הטענה ולפיה "בשיעור/בישיבה אין זמן לעסוק גם ברגשות" מעידה כי רגשות נתפסים כמשהו תוספתי לדבר העיקרי – שהוא הלמידה, וכי הרגשות אינם קשורים לתכנים ולתהליכים של הלמידה וההתפתחות המקצועית. עקרון הבו-זמניות משמעו שהשיח הרגשי אינו מנותק מן החומר הנלמד ומתהליכי הלמידה, אלא מתקיים לצידם, בד בבד. יתרה מכך – השיח הרגשי צריך לקדם את ה"משימה" שהמורה מתמודדת עימה. כך למשל למידת שברים מקדמת גם את ההיערכות לבחינת המיצ"ב, ויכולה גם להוות תשתית לדיון מטפורי בשלם הכיתתי, מהם השברים ביחס אליו, ואף על יחסים. השיח הרגשי מחייב הקשר; הוא נסב על אודות התוכן וביחס להתמודדות עם התוכן, ובכך הוא מקדם את המשימה. המשימה היא כר והזדמנות לשיח רגשי שקשה לנהל באופן ישיר עם אנשים בכלל – ועם תלמידים בפרט. שאלות כגון "מה קשה לך בתרגיל המסוים הזה?", או "איך אפשר לעזור לך להתמודד ולהתקדם מכאן?" הן שאלות תומכות למידה המקדמות מודעות, ניהול עצמי, אמון ואכפתיות. לעומתן, השאלה "מה שלומך?" זוכה לעיתים קרובות לתגובה הודפת ברוח "הכול בסדר".
עקרון הבו-זמניות בא לידי ביטוי בתהליכי התמקצעות ולמידה של המורות: גם אצלן, על השיח הרגשי להתקיים בזיקה אל החומר ואל תהליכי ההוראה. לעקרון הבו-זמניות יש משמעויות גם בהקשר הארגוני, כגון בקבלת החלטות הנוגעות לסדירויות בית-ספריות. לדוגמה, החלטה לקיים בחינות בשעות הלימודים הראשונות של היום כדי לפנות את התלמידים ללמידה בהמשך היא סדירות שמתייחסת לאלמנטים של חרדה מצטברת ממבחנים ולהשפעתה על יכולת הלמידה של התלמידים בשאר השיעורים.
עקרון הבו-זמניות בא לידי ביטוי בבתי הספר במעבדה באופנים הללו:
- מערכי שיעור או ישיבות שכללו ממדים רגשיים באופן שמשרת את החומר או את המשימה.
- תצפיות בשיעורים שנעשו באופן המתייחס לממדים רגשיים ופדגוגיים.
- ישיבות צוותי מקצוע שהובילו גורם פדגוגי וייעוצי גם יחד.
- תהליכי הערכה (בחינות, תעודות, ימי הורים וכו') שכללו התייחסות לממד העיוני והרגשי שהתבטא בתהליך הלמידה.
- קבלת החלטות הנוגעת לסדירויות למידה בית-ספריות הביאו בחשבון היבטים רגשיים לצד שיקולים נוספים.
2. שפה מקצועית-רגשית
שפה רגשית עשירה כחלק מהשפה המקצועית הדבורה היא מסימניו של בית ספר פסיכו-פדגוגי: באי בית הספר משתמשים במילים המציינות רגשות בהתייחס לאתגרי ההוראה והלמידה שלהם (בישיבה, בתהליך ליווי, בפגישה, בהוראה, בלמידה, בתהליכי ריכוז וקבלת החלטות). בהיותה השפה הדבורה ה"רשמית" היא נותנת לגיטימציה לממדים רגשיים כחלק מהשיח המקצועי ומשיקולי הדעת בעת קבלת החלטות בכל רמות הארגון (כיתה עד הנהלה). בהיותה שפה עשירה היא מאפשרת התבוננות מורכבת במצבים והבנה רחבה ועמוקה יותר שלהם, כולל המשמעויות של החלטות שמתקבלות ביחס למצבים אלה. עיגון השפה המקצועית-רגשית בבתי הספר אשר השתתפו במעבדה כלל:
- ביסוס עמדה ולפיה לרגשות יש חשיבות בתהליכי למידה, הוראה, ליווי וקבלת החלטות, באמצעות שימוש במילים המציינות רגשות במסמכים רשמיים דוגמת החזון הבית-ספרי, תקנון ופרוטוקולים של ישיבות.
- ביסוס שפה עשירה של רגשות שבעזרתה ניתן לזהות ולשיים רגשות על ידי למידה (ספירלית, שוטפת) בנושא רגשות עבור תלמידים, מורות, רכזות וחברות הנהלה.
- ביסוס סדירויות המכוונות להתבוננות ברגשות ולשימוש בשפה רגשית, דוגמת מעגלי שיח בקרב התלמידים, המורות, הרכזות וכו'.
- ביסוס תרבות ארגונית הנותנת לגיטימציה להעלאת רגשות – גם קשים – בישיבות ובשיעורים, על ידי מודלינג של שיתוף ברגשות.
3. הכרה בייחודיות הפרט ונראות
לכל אדם יש צורך ש"יראו אותו", כלומר יכירו בנוכחותו וייתנו לגיטימציה לצרכים ולחוויה הסובייקטיבית שלו (Kohut, 1971; Rogers, 1969). נראות במרחב הבית-ספרי מניחה היכרות הוליסטית של נשות הצוות והתלמידים: הייחודיות של כל פרט, חוזקותיו, חולשותיו, שאיפותיו, צרכיו ומצבו המשפחתי. מעבר לידע על אודות מורה או תלמיד מסוים, נראות כרוכה בהתייחסות לאותם צרכים וממדים ייחודיים, כלומר התייחסות לאדם השלם ולא רק לתפקיד שלו בבית הספר. בד בבד נדרשת נראות בהקשר המקצועי: הכרה במאמץ, חגיגה של הצלחות, דיאלוג על הצרכים המקצועיים והלימודיים ותמיכה בהם. רכיב ראשוני של נראות בהקשר המקצועי הוא הכרה בחוויות הסובייקטיביות, בייחוד ברגשות מורכבים שעולים בתהליכי ההוראה-למידה (השפלה, קנאה, כישלון), וקבלתם ללא שיפוט. סיוע מקצועי המתייחס לחוויה או לרגש מעצים את תחושת הנראות. בתי ספר אשר השתתפו במעבדה שקדו על שיח מפרגן: ציון של מאמצים, התקדמות, הכרה במאמצים קטנים כגדולים.
ההכרה בייחודיות הפרט והנראות "מוסדו" בכמה דרכים:
- מנגנונים בית-ספריים לאיתור הייחודיות, החוזקות, החולשות, הצרכים והשאיפות של כל באי בית ספר. לדוגמה סדירויות שבהן רכזות, מורות ותלמידים מגדירים צרכים ויעדים בתחום ההתפתחות שלהם, ומקבלים ליווי אישי או קבוצתי בתהליך ההתפתחות.
- מסגרות שבהן רכזות, מורות ותלמידים יכולים לבטא את הייחודיות, החוזקות ואת תחומי העניין שלהם בבית הספר. לדוגמה שיעורי בחירה, קורסים בהובלת תלמידים, קורסים על פי תחומי עניין של מורים, תמיכה ביוזמות, חלוקת תפקידים.
- מסגרות הנותנות מענה לצרכים הרגשיים של המורות, הרכזות וחברות ההנהלה, כגון סופרוויז'ן או שיחות אישיות.
- מסגרות שבהן רכזות, מורות ותלמידים זוכים להכרה על עבודתם: משובים, תעודות, במות לציון הצלחות בבית ספר ו/או תהליכי למידה מהצלחות.
- שיח מפרגן: ציון של מאמצים, התקדמות, הכרה במאמצים קטנים כגדולים.
4. ליווי אישי ומערכתי
למידה והתפתחות כרוכות בשינוי של תפיסות, עמדות, הרגלים ויציאה מאזור הנוחות. בהתאם לכך, הן מלוות לעיתים ברגשות קשים דוגמת חרדה, אי-ודאות וייאוש (רוזנטל, 2007). התפתחות מיטבית מחייבת סביבת למידה ועבודה המאפשרת לרגשות אלו להיות נוכחים, וזאת בלי לוותר על הדרישה לשיפור ולהתקדמות. זוהי סביבת עבודה שבה גם ברגעים שעשויים להיחוות ככישלון או לעורר חרדה קיימת אמונה ביכולות התלמיד או המורה "להצליח", כלומר לעמוד באתגר. כדי להוות מרחב בטוח ופורה ללמידה ולהתפתחות נחוצה חוויה של שיתוף וגיבוי. זו פותחה בבתי הספר אשר השתתפו במעבדה בשני ערוצים: על ידי תהליכי ליווי אישיים וקבוצתיים, ובאופן מערכתי – על ידי יצירת אחריות משותפת למשימות:
- בהקשר של ליווי בבתי הספר יצרו מארג שבו לכל אחד יש גורם מלווה (ברמת פרט ו/או ברמת צוות), ולכל אדם בבית הספר ברור לאיזה צוות או כיתה הוא שייך ומי מלווה אותו. במסגרות אלו:
- בדיאלוג משותף נקבעו יעדים ומטרות אישיים לבאי בית הספר (כיחיד וכחלק מצוות או מכיתה).
- הוצב רף ביצוע איכותי וניתנו תמיכה וליווי בהשגתו (בתוך כך התקיים דיאלוג מוסדר ושוטף על הצרכים, היעדים ותהליך ההתפתחות בדרך ליעדים).
- אחריות משותפת למשימות הושתתה על הגדרת מסגרת ברורה של היעדים והמשימות שעל הפרק, כולל תחומי האחריות של אנשי הצוות השונים. תחושת השיתוף הושגה על ידי:
- הבניית משימות המחייבות תלות הדדית חיובית (במובחן מתחרות) בתהליך הביצוע.
- שיתוף מתמיד בידע (מה הצליח ומה לא) בדרכים פורמליות ומובנות ובדרכים בלתי פורמליות
- שיחות משוב והערכה הדדיות בין מנהלות למנהיגות הביניים, בין מנהלות ומנהיגות הביניים למורות ובין מורות לתלמידים.
עיקרון נוסף אשר נוכח בבתי הספר באופן פחות מובהק, אך שזור בעקרונות האחרים, מבטא את רעיון התהליכים המקבילים. עיקרון זה מניח שהתנסות בפעילות ורפלקציה קוגניטיבית רגשית על אודותיה הן דרך להבנת המשמעות והערך של אותה פעולה. בהתאם לכך לפני ביצוע של פעולה – לדוגמה שימוש במתודה חדשה, בחומר לימוד או במשוב – יש ראשית להתנסות בו. אין מדובר בהתנסות במובן תרגול הפעולה, אלא בהתנסות ב"לקבל", בלהיות הנמען של הפעולה. להתנסות כזו שלושה יתרונות: ראשית, היא יוצרת חיבור אישי בין האדם המתנסה לבין ערך הפעולה (חיבור רגשי שחיוני לכל למידה משמעותית); שנית, אם ההתנסות היא חיובית היא יוצרת ביטחון בשל ההיכרות של המתנסה עם הפעולה ומשום שהיא "עובדת"; לבסוף, ההתנסות פותחת צוהר לחוויה של האדם (מורה או תלמיד) שיעבור את ההתנסות. כך לדוגמה מורה אשר מקבל משוב או תעודה ויעשה רפלקציה קוגניטיבית רגשית על התהליך ייטיב לתת משוב או לכתוב תעודה לתלמידיו. העמידה במקומו של מי שעתיד לחוות את התהליך מאפשרת לחוות את הרגשות הכרוכים בו. המודעות לרגשות הללו והשיח עליהם תורמים להבנת הערך שבתהליך ושל התנאים המקדמים והמעכבים התנסות מיטבית בו. עקרון ההתנסות המקבילה (המנהל חווה קודם שהמורה חווה, המורה חווה קודם שהתלמיד חווה) מניח שכדי לקדם הוראה פסיכו-פדגוגית יש לאפשר למורים מרחב להתנסות בתהליכים (תהליכי למידה, נושאי למידה, הערכות) שהתלמידים עוברים, בדגש על הרפלקציה הנעשית עליהם.